הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ"ג מ"ה דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים דלשם ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:
קריאה במקור
עיקר תוספות יום טוב על משנה נזיר · פרק 7 · משנה 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירתו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר כו' ואח"כ בא לארץ בה"א נזיר בתחלה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל כו'. רש"י. וטומאת אהל העמים היתה נוהגת בזמן הבית מפני שהעמים בימים הקדמונים לא היו נזהרים לקבור מתיה' במקום מיוחד. וכל מדרך כף רגל היה ספק קבר:
וכפירש"י. ובמ"ד פ"ב דאהלות מפרש כפירוש ר"ח:
לאפוקי מר"ע דסוף פרקין. דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא. גמרא:
צ"ע לישנא דורובע. והר"ם פירש ואהל ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שאמר ורובע:
דאלת"ה לא איצטריך למתנייה, דמ"ש מרישא דתנן ועל חצי קב שמע מינה דעל רובע לא. ועתוי"ט:
הנוגעים. פירוש בעודם נגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחיבורן (בכלי שטף) הר"א. ודעת הר"מ דא"צ חבורין לשום כלי. ועתוי"ט:
גמרו. צ"ע למ"ל למיתני ימי גמרו, דליכא למימר דסותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הא כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוספ':
אין כו'. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. הר"מ:
ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמרא דדוקא למתטמא בגושה ולא באוירה ובאהל ובכלים להר"ם א"צ הזיה כו'. ובתוספ' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזיה, ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי, דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו:
וסתחיל כו'. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- On Your Way
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://mobile.tora.ws/
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1ea51c8f0a9371db4c7710dd45cc11fb75a97106f5cbbb35a8620ae6e3edcb90