אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן
בתוספתא מפרש דברי ר' יוחנן בן זכאי דהכי קאמר להו. דלהכי גזרו טומאה על כתבי קודש. כדי שלא יעשום שטיחין ע"ג בהמה שרוכב. ור"ל אבל כשיטמא הידים ימנע מלעשות כן מחשש שיטמא ידיו ברכבו עליו. אמנם קיים בהן ענה כסיל כאולתו דהרי היה יכול להשיב להם לפי חיבתן טומאתן שלא יניחן אצל תרומה מדשניהן קודש. ועי"ז יבואו עכברים לתרומה ויפסידוה והרי זהו הטעם האמיתי של טומאת כתבי קודש וכמפורש בפ"ק דשבת ושני טומאות הללו של כתבי קודש לתרומה ולידים הא בהא תליא. ולאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו בית אל להכי לא גילה להם טעם האמיתי מדוודאי גריעי מכנעני שאסור לגלות לי טעמי התורה [כרש"י ר"פ משפטים. וקשה לי מהרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ק דחולין. וש"ך י"ד ס"כ סקכ"ד] דבזמן הרמב"ם היה דינן כתינוק שנשבה לבין הכנענים. ומכל שכן בזמן המשנה שלא נשתקעו עדיין כל כך דהרי רבי נתן לאחד מהן לברך ברכת המזון [כחולין דף פ"ז א']. אע"ג שהיה משתוקק לדחותו ממנו [כתוס' שם]. מיהו אפשר לומר דלאו כל הצדוקין שוין. וכן מוכח בסוגיא דחולין שם. דצדוקי אחד אמר ליה לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח. וזה ודאי אפיקורוס גמור הוא דגרע וגרע מכנעני [כע"ז כ"ו ב']. ועוד נ"ל דאע"ג דלא היה אז דינן ככנענים. עכ"פ לא עדיפי מע"ה דאסור ללמוד תורה לפניו [כפסחים דף מ"ט ב'] דע"כ ר"ל דאסור לגלות לו טעמי המצות. שלא יזלזל בה [כע"ז דף ל"ה א'] דאל"כ אדרבה ודאי מצוה ללמדם התורה והמצות. ונ"ל עוד דמה"ט נמי לא רצה ר' יוחנן בן זכאי לגלות להגמון פי' אמיתי של הכתוב [כחולין דף כ"ז ב'] ואמר לאויבי דחיתי בקש. ומה שהקשה הרא"ש והניח בצ"ע למה הביא ר' יוחנן בן זכאי ראיה מעצמות חמור וכה"ג ולא הביא ראיה מעור חמור אע"ג שלא עבדו טהור. ועור אדם טימאו חכמים שלא יעשה מעורות אביו ואמו שטיחין [כחולין פ"ט מ"ה]. ותמהני מאד מה קשה ליה לרבינו. דהרי על הקושיא זו היו יכולין המינין להשיב דעליה אנו דנין. דערבך ערבא צריך. דמאן יימר דחיישינן הכי. אבל השיב להן מן דין תורה שבכתב שמודים בה. וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן [כגיטין ס"ה א']:
בתוספתא מפרש דברי ר' יוחנן בן זכאי דהכי קאמר להו. דלהכי גזרו טומאה על כתבי קודש. כדי שלא יעשום שטיחין ע"ג בהמה שרוכב. ור"ל אבל כשיטמא הידים ימנע מלעשות כן מחשש שיטמא ידיו ברכבו עליו. אמנם קיים בהן ענה כסיל כאולתו דהרי היה יכול להשיב להם לפי חיבתן טומאתן שלא יניחן אצל תרומה מדשניהן קודש. ועי"ז יבואו עכברים לתרומה ויפסידוה והרי זהו הטעם האמיתי של טומאת כתבי קודש וכמפורש בפ"ק דשבת ושני טומאות הללו של כתבי קודש לתרומה ולידים הא בהא תליא. ולאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו בית אל להכי לא גילה להם טעם האמיתי מדוודאי גריעי מכנעני שאסור לגלות לי טעמי התורה [כרש"י ר"פ משפטים. וקשה לי מהרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ק דחולין. וש"ך י"ד ס"כ סקכ"ד] דבזמן הרמב"ם היה דינן כתינוק שנשבה לבין הכנענים. ומכל שכן בזמן המשנה שלא נשתקעו עדיין כל כך דהרי רבי נתן לאחד מהן לברך ברכת המזון [כחולין דף פ"ז א']. אע"ג שהיה משתוקק לדחותו ממנו [כתוס' שם]. מיהו אפשר לומר דלאו כל הצדוקין שוין. וכן מוכח בסוגיא דחולין שם. דצדוקי אחד אמר ליה לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח. וזה ודאי אפיקורוס גמור הוא דגרע וגרע מכנעני [כע"ז כ"ו ב']. ועוד נ"ל דאע"ג דלא היה אז דינן ככנענים. עכ"פ לא עדיפי מע"ה דאסור ללמוד תורה לפניו [כפסחים דף מ"ט ב'] דע"כ ר"ל דאסור לגלות לו טעמי המצות. שלא יזלזל בה [כע"ז דף ל"ה א'] דאל"כ אדרבה ודאי מצוה ללמדם התורה והמצות. ונ"ל עוד דמה"ט נמי לא רצה ר' יוחנן בן זכאי לגלות להגמון פי' אמיתי של הכתוב [כחולין דף כ"ז ב'] ואמר לאויבי דחיתי בקש. ומה שהקשה הרא"ש והניח בצ"ע למה הביא ר' יוחנן בן זכאי ראיה מעצמות חמור וכה"ג ולא הביא ראיה מעור חמור אע"ג שלא עבדו טהור. ועור אדם טימאו חכמים שלא יעשה מעורות אביו ואמו שטיחין [כחולין פ"ט מ"ה]. ותמהני מאד מה קשה ליה לרבינו. דהרי על הקושיא זו היו יכולין המינין להשיב דעליה אנו דנין. דערבך ערבא צריך. דמאן יימר דחיישינן הכי. אבל השיב להן מן דין תורה שבכתב שמודים בה. וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן [כגיטין ס"ה א']: