הון עשיר על משנה אהלות · פרק 13 · משנה 5

ופחות מכביצה אוכלין. אפילו הוכשרו ואפילו נטמאו, להיותם פחות מכביצה שא"א להם לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם, ממעטים, דלא גריעי מפחות מכזית מן המת שהוא טמא, דהא בהיותו עם חצי זית אחד נכנס באהל אחד מצטרף עמו לטמא באהל, כדתנן בריש פ"ג אליבא דחכמים והכי פסק הרמב"ם בפ"ד מה' טומאת מת, ואפילו הכי להיות שהוא לבדו אין בו כח לטמא אחרים זה ממעט. והא דתנן בפ"ח משנה ג' שאוכלים טמאים אינם חוצצים, היינו מדין אהל, דכל שראוים לקבל טומאה שכבר הוכשרו, וכן כל הכלים המקבלים טומאה, אינם חוצצים כדין אהל, דבהכי איירינן התם, אבל למעט אפילו נטמאו ממש כל שאין להם כח לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם הנה הם ממעטים. והרבה דברים כיוצא בזה מצינו בדין אהלים שהם משונים בדין האהל מהדפנות, ואפילו תימא דהמדות שוות, התם נמי אימא דאיירי שיש בהם כביצה וכמ"ש לקמן, וכן הא דבעינן לעיל בפ"ו משנה ב' בדין מעוט דגרגרות, שלא היו מוכשרים וגם שכבר הסריחו שאינם ראויים למאכל אדם, משום דבכביצה איירינן, דהכי מסתבר מדתנן חבית של גרגרות, וכשהם כשיעור זה צריך שלא הגיעו לעולם לכלל קבול טומאה דהיינו שלא הוכשרו, דאי הוכשרו אעפ"י שהם מוסרחים דבהכי איירינן כמבואר שם דתו אינם מקבלים טומאה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב דהלכות טומאת אוכלים, אעפ"כ אינם ממעטים.
כלל העולה, דבר שמקבל טומאה אף אם הוא טהור, אינו ממעט אלא אם כן עדיין לא הגיע לכלל הראוי לקבל טומאה, וגם שאינו יכול לבא לידי קבלת טומאה, ותנאים רבים צריך לו קודם שיהיה ראוי למעט, אבל דבר שנעדר ממנו העיקר הצריך לטמא ע"י קוטן שיעורו, אעפ"י שהוא טמא ממש ממעט השיעור טפח, כמו הכא בפחות מכביצה אוכלים. וטעמא דמסתבר הוא דהואיל ולמעט שיעור בא, כשיהיה הצד טהרה שבו תלויה בקוטן שיעורו דיינו, אבל אם מחמת שיעורו אין לו צד טהרה אלא מחמת דבר אחר אז צריך תנאים אחרים, והיינו דתנן בסיפא סתם דכביצה אוכלים אינה ממעטת, דמשמע אפילו לא הוכשרה, להיותה נקראת בשם אוכל דמשמע שלא נסרח, דלא עדיפא מגרגרות דלעיל דמלבד שלא הוכשרו בעינן נמי שיהיו סרוחים, והא דנבלת עוף טמא כי חשב עליו הואיל ולא הוכשרה ממעטת, הוא משום דלא נחית לה דין אוכל אלא ע"י מחשבה, וכן נבלת העוף הטהור להיותם דבר אסור כמ"ש הר"ב בריש טהרות, משא"כ אוכלים המותרים שהם אוכלים מצד עצמם, ומשום הכי אין לנבלות האלה דין האוכל ממש, כנלע"ד. ובזה תתישב שפיר מתניתין, אפילו למאן דס"ל דא[ו]כל פחות מכביצה מקבל טומאה, וכמו שהוכחתי בריש פ"ה דתרומות, מבלי שנדחוק עצמינו להוסיף עליה דברים ששתקה מהם בכוונה מכוונת כפי הנראה לע"ד:

ולא כזית מן המת. כגון כותל העומד בין שני בתים ואינו משמש לשום אחד מהם, כי לכל אחד מהשני בתים יש לו כותל מיוחד שעליו גגו נסמך, וזה עומד ביניהם באויר שביניהם שאין שום אחת מהשני גגות נסמך עליו, ואין עביו טפח, ושלשה כתלים אלו נקובים זה כנגד זה בטפח על טפח, ובנקב כתל זה האמצעי עומד כזית בשר המת, ולהיות שאין ברוחב אותו הכתל טפח יש לו דין טומאה רצוצה, ועל כי הכתל הזה אינו משמש לשום אחד מהבתים אין טומאתו רצוצה מתפשטת בשום אחד מהם, דהא אפילו כתל אחד המשמש את הבית והטומאה רצוצה בו מחציו ולחוץ ואין גג הבית נסמך עליו אלא מצדו אינו מטמא את הבית, כ"ש זה שאינו משמש כלל לשום אחד מאלו הבתים, ולכן אין כח בכזית הזה לטמא לשום אחד מאלו הבתים אף כי פתחו פתוח להם, מן הטעם שאמרנו. אבל בהיות טומאה אחרת באחד מן הבתים האלו, אם אנו אומרים שהכזית ממעט הטפח על טפח, נמצא שמעכב כמו כן הטומאה שבבית שתעבור דרך נקבי הכתלים מבית לבית, בהיות שכשיגיע הטומאה בנקב שהוא עומד אין לה כח להכנס שם כדי לעבור ממנו לנקב שבכתל הבית האחר שבצדו, על כי הוא ממעט הנקב שלו מהיותו טפח על טפח, משא"כ אם אנו אומרים שאינו ממעט שהטומאה עוברת דרך שם, שהרי אין אנו צריכים שיהיה לטומאה טפח על טפח באורך וברוחב אלא במקומה, אבל בהיותה היא במקום טפח על טפח על רום טפח, הנה היא מתפשטת ויוצאת דרך נקב אשר תמצא שיהיה ארכו ורחבו טפח אעפ"י שאין מקום הנקב עביו טפח. ומהר"ם מצא מציאות אחר לישב ענין זה, וכבר כתב עליו התי"ט שהם דברים תמוהים. א"נ יש לאוקמי בכזית מן המת שלא היה בו לעולם שיעור אלא עתה שנתפח ע"י גשמים, שאין טומאתו אלא דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות, ואינו מציל על הטומאה דאורייתא שבבית שלא תעבור לבית אחר: