משנת ארץ ישראל על משנה פאה · פרק 4 · משנה 7

הקדיש קמה ופדה קמה²⁶ראו בעל מלאכת שלמה המסביר שמשנתנו היא בלשון זכר. חייב – דיני פדיון שנויים במסכת ערכין, והעיקרון ברור. מי שמקדיש שדהו, מעביר אותו בפועל לרשות הגזבר. הגזבר מעמיד אותו לפדיון, ולבעל השדה זכות ראשונים. למעשה הקדשת שדה היא מתן תרומה בשווי של השדה, ומן הסתם הפדיון היה מהיר ואוטומטי. אבל אם הבעלים לא רצה לפדות, העמיד אותו הגזבר למכירה. כל זמן שהשדה בידי הגזבר השדה פטור ממצוות התלויות בארץ, וברגע שנפדה חייב בעליו בכל מצוותיו. כבר עמדנו על כך שחז"ל רצו לצמצם את האפשרות שלמקדש יהיו נכסים דלא ניידי, אבל בפועל היו למקדש מעט אדמות, אולי שלא ברצון חכמים, אך לא נוסחה הלכה חד-משמעית בדבר איסור כזה²⁷ראו בהרחבה במבוא למסכת שקלים. . במסגרת הדיונים סביב אפשרות של הקדשת שדה אין אזכור לאפשרות שהשדה יישאר בידי הגזבר, אף שבוודאי התרחש הדבר לפחות בחלק מהמקרים, שכן הפדיון לא היה בהכרח תהליך קצר. אך בדרך זו חכמים מרמזים על סדרי העדיפות שהם דוגלים בהם. ייתכן שהשדה יישאר בידי הגזבר, אך חכמים דנים במקרה כאילו היה הפדיון מידי, וכך צריך להיות (לפי השקפתם).

במקרה שלפנינו הוקדש השדה ונפדה לפני הקציר. על כן הקמה חייבת בפאה, שכן בזמן הקציר היא ברשות פרטית. זאת אף שלזמן קצר היה השדה בידי הגזבר, ואז היה גם פטור מפאה.

עמרים ופדה עמרים חייב קמה ופדה עמרים פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה – אם השדה הוקדש לאחר הקציר, כאשר בשדה פזורים העומרים, נפטר מפאה. עד לפדיון היה חייב בפאה, אך עם ההקדשה נפטר מכך, ואם נפדה כאשר בשדה עומרים – פטור מחובת הפאה, קל וחומר אם נפדה מאוחר יותר. ייתכן שרבי יהודה יחלוק גם על משנה זו, שכן הוא סבור שזמן מתן פאה הוא בעת שהעומרים בשדה.