משנת ארץ ישראל על משנה פאה · פרק 8 · משנה 9

מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן הרי זה לא יטול – ההבדל בין משנה זו למשנה הקודמת הוא ששם היה מדובר בכסף לא פעיל המושקע ונושא פירות בלבד, בריבית או בשותפות, וכאן מדובר באדם בעל עסק זעיר שמצבו דחוק אך אין הוא עני.

וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לביריות – כמו במשניות אחרות גם משנת פאה נגמרת בדברי הגות ומדרש בנושא הצדקה. אחד החששות המלווים כל נותן צדקה ועוסק בה הוא שהנמען אינו ראוי לצדקה. הדבר אופייני כמובן בעיקר בעיר גדולה שאנשיה אינם מוכרים; בכפר קשה יותר להעמיד פני עני. מכל מקום, בירושלמי למקום מובאת סדרת סיפורים מארץ ישראל ומבבל על מעמידי פנים (כ ע"ד).

וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל – כלומר שהוא עני, אך נמנע מליטול צדקה, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו על זה נאמר ברוך הגבר וגו' – באורך הציטוט חלו שינויים מפליגים; מעתיקים התירו לעצמם לקצר ולהאריך כרצונם, וכך בכל ציטוטי הפסוקים בכתבי היד הקדומים למשניות ולחיבורים אחרים. על כן לא הערנו על פרטי החילופים. בדברי חכמים נמצא עידוד רב למתן צדקה, והעני נתפס כמי שמעניק לאחרים את הזכות לפרנסו. ברם במשפט שבמשנה מבצבצת אמת מרה יותר. במציאות העני הוא נטל על הקהילה, ומי שמוצא כוח לא ליפול למעמסה על החברה ראוי לברכה, אף שבכך מנע כביכול מאחרים את הזכות לקיים את המצווה. כפי שראינו לעיל, מגמה זו באה לידי ביטוי בדברים המיוחסים לבית שמאי בספרי דברים זוטא⁶⁷ראו דיוננו במשנה הקודמת. . כלומר, לצד הדיון המשפטי-הלכתי המחייב דאגה לעניים קיימת גם מגמה הפוכה התובעת מאדם לעמוד ברשות עצמו ולא להיזקק לצדקה. מגמות אלו לכאורה מנוגדות, ורק אחת זוכה לטיפול משפטי מדוקדק. התביעה מן העני נותרה רק במישור הרעיוני-אגדי.

המשך המשנה הוא דברי סיום שיש בהם שילוב של מדרשים ודברי נחמה. זה סגנון מוכר במשנה, ומסכתות רבות מסתיימות כך⁶⁸ראו למשל הסיומים למסכת ברכות, ובסוף מסכת יומא רשמנו חלק מהדוגמאות לסגנון זה. . בכל המסכתות הללו מצאנו שינויים גדולים בכמות דברי האגדה, דבר המעלה את החשד שהם נוספו בידי מעתיקים. כך, למשל, "בעל מלאכת שלמה" קובע בפשטות: "ומה שכתוב בספרים וכן דיין וכו' אינו מסדר המשנה", והוא מביא עדויות של מי שלא מצאו את המשפט בנוסחאות. עם זאת חזק כוחו של הדפוס, ואף בעל מלאכת שלמה מפרש את המשפט "למלאות רצון הרוצה לשנותה". מכל מקום, הסגנון אינו של משנה אלא של מדרש, והדברים קשורים למשנה באופן רופף בלבד⁶⁹ראו על כך בהרחבה פרנקל, האגדה. . במקרה שלפנינו הקשר הוא האיום שמי שאינו נוהג כהלכה אינו מת בשלום, אלא במחלות ובקשיים. כל ההמשך אינו בכתב יד קופמן. המשפט בסוגריים נוסף בידי מעתיק בכתב קטן יותר בסוף המסכת ומצוי בעדי נוסח אחרים: [וכן דיין שלוקח שחד ומטה את הדין אינו מת מן הזיקנה עד שתכהין עיניו⁷⁰בדפוס "עד שעיניו כהות". שנאמר ושחד לא תקח] – ההוכחה היא מהמשך הפסוק: "כי השחד יעור עיני פקחים" וכו' (שמות כג ח).

בדפוס שלנו נוסף לפני המשפט "וכן דיין": וכן דיין שדן דין אמת לאמתו וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהם שנאמר צדק צדק תרדוף – המשפט חסר גם ב- ב, ג5, ג9, ט, ן, ס.