משנת ארץ ישראל על משנה פאה · פרק 2 · משנה 2

אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי יודה אומר מפסקת – במשנה עצמה לא נאמר שיש מי שחולק על רבי יהודה, אבל במדרש התנאים בספרא, שבדרך כלל עוקב אחר המשנה, שנינו: "אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת רבי יהודה אומר אם אינה יכולה ליקצר כאחת הרי זו מפסקת" (ספרא, קדושים פרק ב ה"ב, פז ע"ד). אם כן, רבי יהודה חולק ומצמצם את ההיתר של התנא האנונימי שבמשנה. ובתוספתא: "ואמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת, רבי יהודה אומר אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק, ואם לאו אין מפסיק" (פ"א ה"ח). לכאורה משמע שרבי יהודה אינו חולק על תנא קמא. הירושלמי (יז ע"א) ניסה כיוון פרשני זה, הביא ברייתא מעין זו שבספרא והסיק שאכן יש כאן מחלוקת כפולה, האחת היא האם אמת המים שאינה רחבה (יכולה להיקצר כאחת) מפסיקה, והאחרת לשיטת רבי יהודה, האם להיקצר כאחת משמעו שאדם עומד באמצע וקוצר (רוחב 2.5 מ' בערך – כארבע אמות), או שהוא עומד בצד אחד וקוצר (1.5 מ' לכל היותר). הספרא והירושלמי אף מוסיפים שמדובר באמת מים קבועה, אם כי לא נאמר שחייבים לזרום בה מים בזמן הקציר (איור 19).

אמות המים נועדו בעיקרן לערים, וכמעט לא מצינו אמות מים גדולות לשטחים החקלאיים. ברם באזורים שרווחה בהם השקאה, ובעיקר במערכות שסביב מעיינות המים בשטחים ההרריים, העבירו את המים באמות צרות שרוחבן 40-30 ס"מ (איור 20). לעומת זאת, אמות המים לערים היו רחבות יותר. שטח הזרימה לא עלה על 100-80 ס"מ, אך המבנה כולו היה רחב יותר, ולעתים התרומם מפני השטח; לא גבוה מספיק כדי להיחשב לגדר, אך די גבוה כדי להקשות על הקציר (איורים 20-19).

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פיאה לכל – בשטחי הארץ ההרריים מצויות חלקות שאי אפשר היה לחרוש אותן בעזרת בקר, וכל העיבוד היה בעזרת המעדר. אלו היו נקיקי סלע, או חלקות קטנות בין סלעים. בין החלקות הפרידו שטחי בור סלעיים, ולפי ההגדרות הקודמות כל חלקה היא שדה בפני עצמה. אלא שכאן מדובר בשדה שמורכב מחלקות פזורות. המשפט חוזר בצורתו גם בספרא (קדושים פרשה א, פ"ב ה"א, פז ע"ד). המשפט "אשר במעדר יעדרון" הוא ציטוט מישעיהו ז כה: "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר ושית והיה למשלח שור ולמרמס שה". באופן רגיל המשנה והמדרש מביאים את פסוקי המקרא כציטוט מפורש בלשון "תלמוד לומר" או "וכן הכתוב אומר", או בלשון דומה. זאת ועוד; הפסוק בא בדרך כלל להוכיח דין מסוים, ואילו כאן הפסוק מובא כדי לתאר מצב גאוגרפי פשוט ומובן. לפנינו תופעה חריגה של חדירת פסוק לשפת היום יום. קדמונינו ידעו מקרא בעל פה ושלטו בו, וכך השתרבב משפט מקראי לתוך שפת הלימוד.

הסברנו את משנתנו כפשוטה, וכפי שמפרשה הרמב"ם. עם זאת, הרמב"ם מביא פירוש נוסף בשם "קדמונים" ולפיו החלקה שתיעדר במעדר היא חלקת בור בין שדות, שאין מעבדים אותה באותה שנה, אבל היא מצטרפת לחלקה פעילה משום שמצבה הנוכחי הוא זמני ובעתיד תיזרע. הדין עצמו אולי נכון, אבל לא זה מה שכתוב במשנה. את הדין שמביאים אותם "קדמונים" צריך היה לנסח "שדה בור העתיד להיזרע" או בסגנון דומה.