משנת ארץ ישראל על משנה פאה · מבוא · מיקום 4

מכל המקורות משמע שגויים פטורים ממצוות פאה (כולל לקט, שכחה, פרט ועוללות). המקורות התנאיים מניחים בפשטות שפֵרות גויים חייבים במעשרות, אם כי בספרות האמוראים מעמידים את השאלה במחלוקת תנאים¹⁶ראו בהרחבה פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. . כל המקורות מניחים שפרות גוי הפטורים מפאה חייבים במעשרות¹⁷תוס', פ"ב ה"ט; פ"ג ה"ה; פ"ג הי"ב; פ"ד ה"א. . המשנה אומרת במפורש: "הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות" (פ"ד מ"ט). התלמוד בדיונו מצליח להעמיד את המחלוקת כדעת שני הצדדים, גם לדעת מי שסבור שפרות גוי פטורים ממעשרות ("יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר" [בבלי, בבא מציעא קא ע"א]) וגם לדעת המחייבים. להערכתנו המחלוקת היא אמוראית בלבד, ובספרות התנאית ברור שפרות הגוי חייבים במעשרות ובפשטות אינם חייבים בפאה ובלקט. אי לכך, גוי התורם פאה מרצונו הטוב אינו משחרר את הפרות מחובת מעשרות ותרומתו זו חייבת במעשר, בניגוד לפאה ולקט של יהודים הפטורים ממעשרות (פ"א מ"ו)¹⁸ראו פירושנו למשנה זו, ושם הובאו הסברי הירושלמי והבבלי המהלכים לשיטתם. .

עד כאן ההלכה הפשוטה, וממנה משמע שהגויים פטורים מפאה מחד גיסא, ובאופן טבעי אינם משתתפים בחלוקת הפאה מאידך גיסא. אלא שבפועל התמונה מורכבת יותר. הנכרים חיו בתוך החברה היהודית, וממילא התפתחו לעתים יחסי שכנות וקרבה. גויים נתנו לעתים תרומה ומעשרות, אף שבפועל אי אפשר היה לאכוף עליהם מצווה זו: "הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר" (משנה, תרומות פ"ג מ"ט; תוס', שם פ"ד הי"ב). מעבר לפן ההלכתי עולה שקיימת אפשרות שהגוי יתרום מרצונו. כן עולה השאלה האם פאה של גוי פטורה ממעשרות, כמו שהצגנו לעיל (וכן בפירושנו לפ"ד מ"ט). במקביל, בתוספתא להלכה זו שנינו שקיים לחץ חברתי הכופה את הגוי: "הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות. אימתי בזמן שהגוי ממחה, אבל אין הגוי ממחה הפקר גוי הפקר ופטור מן המעשרות" (תוס', פ"ב הי"א). התוספתא מתארת שני מצבים: באחד הגוי "ממחה", כלומר מתנגד שיקחו ממנו פאה או לקט, אבל העניים כופים זאת עליו בכוח הלחץ החברתי, ובמקרה זה הפרות חייבים במעשר, שהרי פרות גוי פטורים מפאה וחייבים במעשר. אבל אם הגוי נותן לקט, שכחה ופאה – הרי שהפרות הם בבחינת הפקר, והפקר פטור ממעשרות (פירושנו לפ"ו מ"א).

בהלכות אחרות אנו שומעים על שדה שותפים שאחד מהם גוי והגוי נותן פאה, או שאינו ממחה (תוס', פ"ב ה"ט). התוספתא קובעת: "אין נאמן לומר מפלוני גוי לקחתיו, מאיש פלוני כותי לקחתיו" (פ"ד ה"א)¹⁹ראו פירושנו למשנה פ"ח מ"ג. . העיקרון הוא שאדם נאמן לומר את שרגיל להתרחש, אבל אינו נאמן לטעון טענה בלתי רווחת. נאמנות זו היא נאמנות לפטור פרות עם הארץ ממעשרות. התוספתא מניחה שהגוי אינו נותן פאה או מעשרות, ולכן אין אדם נאמן לטעון שקיבל פרות כמעשר או כפאה מן הגוי²⁰ההלכה מובנת אם הפֵרות הם מעשר של הגוי. אבל אם הם פאה שקיבלה הימנו הרי שהם חייבים במעשר, כמו שנאמר במשנה בפ"ד מ"ט שפאת הנכרי חייבת במעשרות. . אם כן, אין זה מקובל שגוי נותן פאה, אך אין זה בלתי אפשרי. מדרש מאוחר חוזר ומעלה אותה תמונה, אולי כציטוט ממדרש קדום שאבד לנו: "שוב מעשה היה בכותי אחד שבא ללוד וסלו על כתפו מלא בתאינים. נכנס ללוד ואנשי לוד לא היו לוקחין ומוכרין עד שכהן ולוי באין ועומדים על הפירות, ומתקנין אותם" (פתרון תורה, עמ' 260)²¹על תפקיד הכוהן כמעין "משגיח כשרות" בן זמננו ראו במבוא למסכתות דמאי ומעשרות. . המדרש הוא פרפרזה על מדרש אחר שאין בו עניין לגוי בדווקא, אלא הוא כולל מעין ביקורת על ריבוי ההפרשות לכוהנים וללוויים, או נכון יותר הצגה מלגלגת של ביקורת זו, ואולי מהדהד בדברים דווקא זכר למעין "חרם לקוחות" שאילץ את הגוי להפריש מתנות כהונה.

השאלה של חלוקת הפאה לגוי הייתה מורכבת משתי שאלות, הלכתית וחברתית. השאלה החברתית הייתה עצם חלוקת משאבי הציבור לעניי נכרים. ברם מעבר לכך, השאלה הייתה האם מותר לתת פאה שהיא בבעלותם של העניים לנכרים. הרי העניים הם בעלי הפאה, ואלו ודאי אינם חייבים לתמוך בעניי נכרים. השאלה צמחה מתוך הווי החיים המשותפים עם נכרים. מן הראוי להדגיש שבדרך כלל המקורות מדגישים את המתיחות עם הגויים ואת האיבה אליהם; כך היה גם היחס לשלטון הנכרי. אבל במקביל התפתחו יחסי שכנות טבעיים ונינוחים, ואלו עולים ממקורות רבים. ההלכה העקרונית היא: "עיר שיש בה ישראל וגוים הפרנסין גובין מישראל ומגוים מפני דרכי שלום, מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום" (תוס', גיטין פ"ג הי"ג). כמו כן: "תני עיר שיש בה גוים וישראל. הגביים²²"גבאים", ובמקבילה "פרנסים". גובין משל ישראל ומשלגוים, ומפרנסין עניי ישראל ועניי גוים, ומבקרין חולי ישראל וחולי גוים, וקוברין מיתי ישראל ומיתי גוים, ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים, ומכניסין כלי²³הכוונה לכלות של גויים, כלומר מצוות הכנסת כלה. גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום" (ירו', דמאי פ"ד ה"ו, כד ע"א; עבודה זרה פ"א ה"ג, לט ע"ג). ביחס לחלוקת פאה ולקט שנינו: "אין ממחין ביד עניי גוים בלקט, שכחה ופאה מפני דרכי שלום" (משנה, גיטין פ"ה מ"ח; ירו', שם, מו ע"ב; בבלי, שם נט ע"ב). לעומת זאת בתוספתא שלנו: "אין נותנין מעשר עני לעניי גוים, אבל נותנין להן חולין מתוקנין לשם טובה" (תוס', פ"ג ה"א). ההבדל אינו רק ההבדל ההלכתי בין פאה למעשר עני, אלא בראש ובראשונה ניגודי גישות, או ההבדל בין ההלכה הפורמלית לבין הנתבע מטעם "דרכי שלום". ואכן, במדרש לקט ומעשר עני נוהג בעניי ישראל בלבד: "לעני – יכול לעני מאחרים? תלמוד לומר 'לגר'. אי לגר יכול לגר תושב? תלמוד לומר 'ללוי', מה לוי בן ברית אף גר בן ברית. או 'ללוי ולגר' – יכול בין חסרים בין שאינם מחוסרים? תלמוד לומר 'לעני'. מה עני מחוסר ובן ברית, אף כלם מחוסרים ובני ברית" (ספרא, קדושים, פרק ג ה"ה, פח ע"ב).

דומה שהמקורות משקפים עמדה מורכבת. להלכה אין משתפים עניי גויים במצוות אלו, אך בפועל אין ממחים בידם. בשני הצדדים של אותו מטבע (נתינה של גויים וחלוקה להם) מצינו פער בין הסטטוס החוקי (ה"הלכה") לבין הנוהג מפני דרכי שלום. על מנת להבין את התמונה במלואה יש להבין שלחלוקת הפאה, כמו גם ליתר מתנות העניים, היה פן חברתי מובהק. בהקשר זה מן הראוי להביא אנלוגיה היסטורית. זקני קיבוץ שדה אליהו מספרים כיצד בשנים הראשונות של הקיבוץ תבעו עניי השבטים הערביים בסביבה את הזכות ללקט בשדות את הגרעינים. המתיישבים היהודיים התנגדו לכך, והמקומיים עמדו על זכותם זו בתוקף "מנהג אבות". לבסוף ניאותו המתיישבים היהודיים, מעט גם בזכות זכרה של מצוות לקט שבתורה²⁴את הסיפור שמענו מפי ש' ספראי שהיה בצעירותו מעורב באותו משא ומתן. . הלקט, אפוא, אינו רק הלכה, אלא הוא גם מנהג מזרחי עתיק יומין. כאמור, פילון ויוספוס מנמקים הלכה זו בין השאר גם ביחסי שכנות טובה. החלוקה נובעת משמחת הקציר ומהתרוממות הרוח שאחרי שנת יבול טובה. על כן מובנת גם התביעה הבלתי פורמלית מהגוי לתת מעשר, ומהיהודי לשתף עני נכרי בפאה ובלקט משדהו.