משנת ארץ ישראל על משנה פאה · פרק 3 · משנה 1

הפרק חוזר למשנה ה בפרק הקודם. מה הדין במי שזרע את שדהו שני מינים, ומה הגדרתו של המונח "שדה" לצורך פאה.

מלבנות התבואה שבין הזיתים – אחת התופעות הרווחות בנוף הארץ בעבר, כמו גם בחקלאות הערבית המסורתית, היה דו-גידול, כלומר גידול תבואה או ירקות ברווח בין העצים. למעשה התקיימו ארבעה סוגי שדות¹ראו פירושנו לשביעית פ"א מ"א; פ"ב מ"ב. :

1. שדה לבן (דגנים, עדשים או ירקות).

2. שדה אילן (מטע).

3. שדה לבן ובו עץ או עצים פזורים.

4. מטע ובין העצים "מלבנות" של זרעים (דגנים בעיקר).

החקלאי בכפר הערבי המסורתי האמין כי בשיטה הרביעית יעלה בידו לנצל את הקרקע ניצול נבון יותר. העצים היו נטועים במרחק רב יחסית. הנורמה של תקופת המשנה היא "עשרה לבית סאה", כלומר בערך 12-11 עצים לדונם, והשטח הפנוי פיתה את החקלאי לנצלו ניצול נוסף. כיום ברור כי הניצול הנוסף הוא אשליה בלבד. המרחק בין העצים נחוץ להתפתחות העץ, וכיום מקובל לנטוע עצים במרחק גדול עוד יותר (כ- 12 מ' בין עץ לעץ, כך שלעץ יהיה שטח מחיה של 150-140 מ"ר (150% מהשטח שהמשנה נוקבת). גידול משנה בין העצים מדלדל את הקרקע ופוגע ביבול העץ. כפי שנראה להלן, החקלאי הקדום של תקופת המשנה הבין את הדבר, אם כי אולי לא את הרקע המדעי, ולמרות זאת תופעת הזרעים בין העצים הייתה קיימת כפי שעולה ממשנתנו.

רוב המפרשים מסבירים את המילה "מלבנות", מלשון מלבן, ככינוי לצורתו של שדה. ברם הרש"ס טוען שהיא באה מלשון "שדה לבן", הכינוי הקבוע לשדה דגן או ירקות כבצלים (להלן מ"ד). פירוש יפה, אם כי למשמעות מלבן כצורה גאומטרית ראיות רבות. כך מדובר במלבן של זיתים (פ"ח מ"ב), ובמסכת תרומות מופיע המלבן בניגוד לעיגול (פ"ד מ"ח). כן נזכר מלבן של כיסא או מיטה שהוא המסגרת של הרהיט שאליה קושרים את החבלים או שעליה מניחים את המצע²משנה, כלים פי"ח מ"ג; פכ"ב מ"ד; פרה פי"ב מ"ח; תוס', שבת פי"ג הט"ו ועוד. .

משנתנו גורסת "בין הזיתים", וכך בכל עדי הנוסח. הירושלמי מביא גם נוסחה בשם בי רבי: "שבין אילנות" (יז ע"ב), והירושלמי מוצא מעין "צריכותא" בסגנון המוכר מהתלמוד הבבלי מדוע יש צורך בשתי הגרסאות. כל זה אינו לפשוטה של משנה; לפי פשוטה ציינה המשנה לזיתים משום שרוב המטעים היו של זיתים. מן הסתם לא נהוג לגדל גידולי ביניים בכרם, משום שהמרחק בין הגפנים קטן במידה רבה ממה שתואר לעיל³שיחי הגפן השתרעו על הקרקע, וממילא לא נותר מקום רב לגידולי ביניים. בחלק מהכרמים הידלו את הגפנים על מוטות ואז ניתן היה לנצל את מעט השטח הפנוי, אך כאמור אין לכך הד במקורות, ואף בכפר הערבי המסורתי היה הדבר נדיר. . תאנים וחרובים לא גדלו כמטע, וכמו כן לא שמענו על מטע של אגוזים. מטעי שקדים, אגוזים, אפרסקים או תפוחים רווחו אולי בגליל העליון, אבל ודאי שמספרם היה קטן משל מטעי הזיתים. תופעה מעניינת היא שהמשנה נוסחה אחרת מדבי רבי. לפי המסורת ערך רבי את המשנה, אך במשנתנו כלול קטע משנה המנוגד לעמדתו. תופעה זו חוזרת במקורות, אך בהחלט ראויה לציון. היא מבטאת את שיטתו של רבי בעריכת המשנה. אנו מקבלים את הדעה שרבי לא בא לפסוק הלכה במשנה אלא לרכז את החומר ולהציעו בצורה מסודרת. במקרה זה הוא ליקט חומר ממשנה קדומה ערוכה, ולא התערב בניסוח⁴ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 52-51. . עסקנו בשאלה זו במבוא הכללי וראינו כי מדיניותו של עורך המשנה אינה אחידה. לעתים הוא מתערב בניסוח המשנה הקדומה שלפניו ולעתים הוא נמנע מכך, כבמקרה שלפנינו.

בית שמי אומרין פיאה מכל אחת ואחת ובית⁵האות וי"ו נוספה בידי המעתיק, וכן ב- מ, ס, ג1, ר. הלל אומרין מאחת על הכל – המחלוקת הבסיסית עוסקת בהגדרת השדה. האם זה שדה אחד של מטע ובו קטעי זרע אחר, או שמא אלו שני שדות סמוכים השוכנים בו בזמן באותו שדה. אם אלו שני שדות (בית הלל) הרי שמותר לתת פאה אחת על הכול, ואם זה שדה אחד של מטע (בית שמאי) הרי שהפרדת המלבנות על ידי זרע אחר הופכת אותו לשני מטעים ואין להניח פאה מזה על זה (לעיל פ"ב מ"א), שכן הזרע האחר מהווה הפרדה. הירושלמי מסביר את טעמם של בית שמאי: "שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות" (יז ע"ב). בית שמאי מבטאים את ההסתייגות מדו-גידול, הסתייגות שאת טעמה הסברנו לעיל. לפי תפיסה חקלאית זו אין טעם לזרוע בין האילנות. מי שעושה כן הרי הוא בבחינת מכניס זרע אחר לשדה, ועליו להפריש מכל קטע פאה לעצמו. בית הלל מכירים את הנוהג הקיים לזרוע בין האילנות, ורואים בכך מרכיב קבוע של מטע. אם כן, שורש המחלוקת הוא בהערכתה של המציאות. אין זו רק שאלה סטטיסטית כיצד נוהגים רוב החקלאים, אלא שאלה מערכתית: מה כולל בתוכו מטע⁶בעל חסדי דוד מתחבט בפירוש המשנה בעקבות הערת הירושלמי וחילופי הנוסח לה, ואנו פירשנו כפי שנראית לנו פשוטה של משנה. כך יש להבין גם את הסתייגותם של חכמים מהבאת חיטים שצמחו במטע מעורב למקדש, משום שאלו נחשבו לנחותות בטיבן (משנה, מנחות פ"ח מ"ב). . זריעת ירקות מתחת לעצי המטע מעוררת גם את שאלת הכלאיים. לפי רוב המקורות הדבר אסור, אלא אם כן הרחיק את הזרע מהאילן. ברם לפי רבי יהודה אין כלאיים באילן וזרע⁷ראו פירושנו לכלאים פ"א מ"ז. . את משנתנו קל יותר להעמיד כרבי יהודה, אך ניתן גם להעמידה כדעת חכמים ובמרחק מספיק ביניהם.

לעיל ראינו כי אחת האבחנות המרכזיות היא האם השדה נתפס כשדה אחד או כקטעים, "מחוור" בלשון חכמים. זו גם המחלוקת כאן: האם גידולי הביניים הם חלק מהשדה, או תוספת שבה כל קטע נדון כתוספת נפרדת⁸לעיל פ"ב מ"א, להלן מ"ב ובמבוא. .

ומודים⁹מהר"י מלכי צדק גרס "הכל מודים", ופירש שהכוונה לבית שמאי. בנוסח שלפנינו משתמע פירוש זה בפשטות. שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פיאה מאחת על הכל – אם

מלבנות הזרעים מעורבות, הרי כל הקטעים הם בוודאי שדה אחד. הביטוי "ומודים..." תדיר, קרוב לארבעים פעם במקורות תנאיים, בעיקר במחלוקות בית הלל ובית שמאי. אלו היו מחלוקות קדומות שנדונו ארוכות בבתי המדרש ובמהלך הדיונים הצטמצמו, לעתים, הפערים. כמעט תמיד בית הלל הם המודים במשהו לבית שמאי, וכמעט לא מצינו שבית שמאי יודו לבית הלל, כשם שלא מצינו שחזרו בית שמאי להיות שונים כבית הלל. ייתכן שהדבר נובע מכך שבית שמאי היו נוקשים יותר ופחות "נוחי נפש". ברם דומה שהסיבה העיקרית הפוכה. רוב חכמי דור יבנה הילכו בשיטת בית הלל, וממילא היה מי שיכול להגמיש את עמדתו או להסבירה. בית שמאי נכחדו (במרד הגדול)¹⁰בן שלום, בית שמאי. , ולא היה מי שיטען ויוותר בשמם. יתר על כן, מכיוון שלעתים קרובות נפסקה הלכה כבית הלל לא היה חשוב עוד לברר את עמדתם המדויקת של בית שמאי. גם במחלוקות אחרות חכמים מודים בדרך כלל לחכם הבודד כמו לרבי אליעזר (משנה, עירובין פ"ג מ"ו), לרבי עקיבא (משנה, עירובין פ"ה מ"ט), לרבן גמליאל (משנה, עדויות פ"ג מ"ט; כלים פי"ב מ"ו), לשמעון התימני (משנה, תענית פ"ג מ"ז) או לאבא שאול (משנה, בבא מציעא פ"ד מי"ב). נראה, אפוא, שמי שמודה הוא מי שנתפס כזה שההלכה כמותו¹¹אם כך, התופעה מהווה הוכחה שעורך המשנה הקדומה או עורך המשנה היו ערים בעריכתם לפסק ההלכה במחלוקת הנידונה. ראו דיוננו במבוא הכללי למשנה. .

בירושלמי מתנהל דיון נוסף על גדרות שמפרידות בין המלבנות (יז ע"ג). לכאורה השאלה מוזרה, שכן כבר משנה א בפרק השני קבעה שגדר מפסיקה ואין להפריש משדה לחברו. נראה, אפוא, שזו גדר מסוג מיוחד, גדר שאינה גבול לשדה אלא בתוך השדה. ייתכן שהכוונה למצב גאוגרפי מסוים ומיוחד. באזורים מספר בארץ מצינו שרידים למערכת חקלאית ייחודית. אלו היו שטחים מכוסי חולות שנבנתה בהם מערכת סוללות בתוך השדה ועליה סוקלו האבנים והחול. במקרה זה הגדר איננה גבול אלא משולבת בתור חלק מהשדה, ואולי בכך דן הירושלמי (איור 24).