בועז על משנה כלים · פרק 13

ונ"ל דקמ"ל קרדום הכא ולא במ"ב בין שאר מיני כלים דוגמתו. שכל א' עשוי לב' תשמישין ה"ט משום דבית בקועו של קרדום צריך לעושפו. והוא צד שבו עוקץ שבהקרדום. שכשרוצה לבקוע עץ קשה מנקבו תחלה בנקבים רבים עם עושפו. ואז אח"כ יתבקע יותר בקלות. לפ"ז הבקוע והעושפו. שניהן נצרכין לתשמיש א'. ולהכי דמי טפי לחרחור שנפגם שע"י פגימתו אינו יכול לחפור בו יפה. ולהכי נקט לתרווייהו בהדי הדדי. דאע"ג דבשניהן כשנתקלקל. נדחק קצת במלאכתו הראשונה אפ"ה מק"ט:

אבל רוחב הסיט. הוא כרוחב שבין אצבע לגודל. והוא סיט כפול שהזכירו חז"ל (פי"ג דשבת מ"ד) כך כ' הרמב"ם בשם אביו ז"ל. ונ"ל דבנשארו ב' שניים ביחד שאינן כמלא סיט בדעתו תליא. וכדמדויק ברישא. או נ"ל דבנשארו ב' ב' ביחד דוקא כשכל המגירה עשוי כך מק"ט. אף שחסר א' בין כל ב' וב'. אבל בנשאר מלוא סיט במקום א' רצופות. אפי' חסרו לגמרי שאר השניים בכל אורך המגירה כולה מק"ט משום יד:

ורבותינו פירשו דחפין היינו שן. ולא ידענא א"כ למה שני תנא בלישניה. דהכא קרי לה חפין. ובסיפא קרי לה שן שבמפתח. ותו תמוה מדאמרינן בשבת (דפ"א א') דחפי פותחות טהורין. ואי נימא כרש"י (שם בשבת) וכהר"ב הכא דחפי היינו שן. קשה הרי משנה ערוכה לפנינו הכא בסיפא דאמרינן בפירוש דשן של פותחת ושל מפתח טמאין. וגם בל"ז אי גרסינן הכא הפין (ערתוי"ט) א"כ ודאי מסתבר טפי וטפי לפרש הכא כדברינו שאינו השן עצמו. אלא הוא החלק שבמפתח. שבו השן קבוע. דהרי לעיל (פי"א מ"ד) פי' הר"ש דהפין הוא כעין קשת שקבוע בהמסגר. א"כ ה"נ החלק שבו השן הוא עם השן כמראה הקשת. כזה: