ר"ש משאנץ על משנה מעשרות · פרק 5 · משנה 6

המתמד. נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני:

ומצא כדי מדתו. יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז:) ובפ"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא:

ר"י מחייב. אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל:

ונמצא יותר על מדתו. היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד':

מוציא עליו ממקום אחר. כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו: