לחם שמים על משנה כלים · פרק 9 · משנה 1

מחט טמא. במת. כ"פ ר"מ. ולא היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ"ש הוא עצמו לקמן מ"ג. ע"ש בתי"ט. וגדולה מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ"ש להלן פרק י"א משנה ג'.

אם אופה בו את הבצק כו'. וק"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר"ש. לענ"ד הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. ואע"פ שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו ואף אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו.