ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ
דאי כפשטא דקרא, ק' וכי ישראל כולם צדיקים. ותו מי מהן הוא שלעולם יירש ארץ. ומי גבר יחיה ולא יראה מות. אע"כ דה"ק, ועמך כשיהיו כללותם צדיקים, דהיינו כשיתטהר כל טנופו צואת עונות מהנצוץ נשמת אל חי שבקרבם, אז לעולם יירשו ארץ, ר"ל אל עלמותם ונצחיות הרוחני שבעה"ב שמכונן אל נשמתם. יצטרף גם כן שירשו גם הארץ והארציות בכל טוב אחר תחיית המתים, [או שר"ל במלת ארץ, כלומר שכר הרוחני כמו לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים, דר"ל שכר הרוחני], וטעם הדבר, מפני שנשמתם נצר מטעי, ר"ל ענף שאני נטעתי בארץ, שנטעתי הנשמה העלינה הזאת בארציות הגוף, כדי מעשה ידי להתפאר לפאר גם הגוף הארציי, להוציא ולזקק ממנו הטיב מהרע, ולמשוך כל כח קדושה שנבלל בעולם עשייה שבארץ, כדי להשיבו למכונתו, ע"י מעשים הטובים שא"א לעשותם מבלי אברי כלי הגוף, וא"כ אם שע"י השילוב והחברה של הנשמה עם הגוף יהיה אפשר שתבוא הנשמה לההפסד היותר גדול, דהיינו איבוד של עצמותה ח"ו, איך הייתי שולחה לעולם העלול יותר לנזק מלהרוויח, דהרי האדם יש לו יותר נטייה לחטוא מלהצטדק. אלא וודאי שהניצוץ הקדוש הזה לא יכלה בשום אופן, או נ"ל דמביא ראיה מכללות האומה, דהרי ת"ל רובן צדיקים וכמה צרות ורדיפות סבלו ובין אש ולהבה ממעל לנהרי דם נדחקו והנם עוד ת"ל היום בארץ ולעולם ירשו ארץ מפני שהם נצר מטעי שאני נטעתי אותם בארץ שיהיו כאן מעשי ידי הם האומות להתפאר וכמ"ש הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים ללמד בני עולם להכיר אדון עולם ותה"ק. וכן אחז"ל פסחים [פ"ז ב'] צדקת פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם האומות שפיזר ישראל בינותם כדי שילמדו מהם הכרתו יתברך, וא"כ אם הגוף של ישראלי לעולם לא יכלה מכ"ש הרוחני שאינו בת כלייה:
דאי כפשטא דקרא, ק' וכי ישראל כולם צדיקים. ותו מי מהן הוא שלעולם יירש ארץ. ומי גבר יחיה ולא יראה מות. אע"כ דה"ק, ועמך כשיהיו כללותם צדיקים, דהיינו כשיתטהר כל טנופו צואת עונות מהנצוץ נשמת אל חי שבקרבם, אז לעולם יירשו ארץ, ר"ל אל עלמותם ונצחיות הרוחני שבעה"ב שמכונן אל נשמתם. יצטרף גם כן שירשו גם הארץ והארציות בכל טוב אחר תחיית המתים, [או שר"ל במלת ארץ, כלומר שכר הרוחני כמו לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים, דר"ל שכר הרוחני], וטעם הדבר, מפני שנשמתם נצר מטעי, ר"ל ענף שאני נטעתי בארץ, שנטעתי הנשמה העלינה הזאת בארציות הגוף, כדי מעשה ידי להתפאר לפאר גם הגוף הארציי, להוציא ולזקק ממנו הטיב מהרע, ולמשוך כל כח קדושה שנבלל בעולם עשייה שבארץ, כדי להשיבו למכונתו, ע"י מעשים הטובים שא"א לעשותם מבלי אברי כלי הגוף, וא"כ אם שע"י השילוב והחברה של הנשמה עם הגוף יהיה אפשר שתבוא הנשמה לההפסד היותר גדול, דהיינו איבוד של עצמותה ח"ו, איך הייתי שולחה לעולם העלול יותר לנזק מלהרוויח, דהרי האדם יש לו יותר נטייה לחטוא מלהצטדק. אלא וודאי שהניצוץ הקדוש הזה לא יכלה בשום אופן, או נ"ל דמביא ראיה מכללות האומה, דהרי ת"ל רובן צדיקים וכמה צרות ורדיפות סבלו ובין אש ולהבה ממעל לנהרי דם נדחקו והנם עוד ת"ל היום בארץ ולעולם ירשו ארץ מפני שהם נצר מטעי שאני נטעתי אותם בארץ שיהיו כאן מעשי ידי הם האומות להתפאר וכמ"ש הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים ללמד בני עולם להכיר אדון עולם ותה"ק. וכן אחז"ל פסחים [פ"ז ב'] צדקת פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם האומות שפיזר ישראל בינותם כדי שילמדו מהם הכרתו יתברך, וא"כ אם הגוף של ישראלי לעולם לא יכלה מכ"ש הרוחני שאינו בת כלייה: