ר"ש משאנץ על משנה דמאי · פרק 2 · משנה 2

שהיא לוקח. בירושלמי (הל' ב) דייק אי בלוקח על מנת לאכול התנן את שהוא אוכל ואי בלוקח על מנת למכור התנן את שהוא מוכר ומשני את שהוא לוקח על מנת למכור ואת שהוא מוכר פירות מנכסיו:

על עצמו אינו נאמן. דאוכל דבר שאינו מתוקן כשמתארח אצל ע"ה והיאך יהא נאמן על אחרים ור' יהודה סבר דאין מפסיד נאמנותו בכך:

ירושלמי (שם) תני אמר רבי יודן מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות מתארחין אצל חבריהן אע"פ שהיו פירותיהן מתוקנין בבתיהן אמר רבי [יונה חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל ר' יוסי אומר] חבירין חשודין לאכול ולא חשודין להאכיל מתני' פליגא על רבי יוסי אמרו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים מיליהון דרבנן מסייע ליה לר' יוסי דאמר ר' חנינא ר' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר רבי יודא אלא בסוף אבל בתחילה אפילו ר' יהודה מודה אין תימר חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל מה בין בתחלה מה בין בסוף פי' ר' יודן הוא ר' יהודה דמתניתין בעלי בתים הם שקבלו עליהן להיות נאמנין ואע"פ שמתארחין אצל חביריהן עמי הארץ אין נמ נעין מלתקן פירותיהן שבבתיהם אלמא אין מפסידין נאמנותן בכך חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמיד חכם אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ר' יונה בא לפרש דמתארח אצל עם הארץ לא נחשד לאכול בביתו דבר שאינו מתוקן ולא להאכיל לאחרים ור' יוסי סבר דכל זמן שהוא בבית החשוד נחשד לאכול אבל לא להאכיל מפירות ביתו וקאמר דמתני' ופליגא דמשמע דבשאין נאמן על עצמו אין נאמן על אחרים [ולא] משמע דלפלוג ר' יהודה בהך סברא אלא דקסבר דאף על עצמו לא נחשד והדר קאמר דמיליהון דרבנן מסייע לר' יוסי דאמרי דלא א"ר יהודה שלא נחשד אלא בסוף כלומר כשחוזר לביתו דלא נחשד על פירות ביתו אבל בתחלה כשהלך ונתארח נחשד כל זמן שהוא שם ומפרש בירושל' (הל' ב) דקבלה לא הויא אלא ברבים כלומר בפני שלשה כדאי' בסוף עד כמה (בכורות דף ל:):