משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 5 · משנה 7

חוררי – "חוררי" הם "חורי", וכן ברוב עדי הנוסח המשקפים את הכתיב הבבלי³⁴"חוררי" ב- ז, כ, ל, פ; "חררי" ב- מ, ן. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1259, וראו חילוף זהה בפאה פ"ד מי"א. .

הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת – אחת הסכנות שעמן התמודדו החקלאים הייתה נזקי הנמלים. הללו כרסמו גבעולים, ובעונת הקציר סחבו לחוריהן גבעולים או גרעינים. הבעל חיפש אחר חורי הנמלים, חפר אותם ולעתים מצא בהם מעט גרעינים. לעתים נמצאו הגרעינים לפני החור עוד בטרם הספיקו הנמלים להכניס לחור את שללן. ממשנתנו עולה תמונה מציאותית שבה הבעל אינו מוותר אפילו על כמות שולית זו של גרעינים, הקפדה שכמוה מבצבצת ממשניות רבות בפרק. כך גם ההקפדה על מה שבחורי הנמלים מופיעה במקורות נוספים. הנמצא בהם אסור משום גזל, ובשעת איסוף פאה יש לגרעינים שבחורים דין מיוחד³⁵משנה, פאה פ"ד מי"א; תוס', שם פ"ב הט"ז. בבבלי, תענית ה ע"א, מתואר מה שבחורי הנמלים כמעין רזרבה המתגלית ברגע האחרון. להזקת הנמלים באופן כללי ראו ניב, פגעים, עמ' 142-136. .

הרי אלו חייבין שידוע שמידבר הגמור היו גוררין כל הלילה – יש להניח שהגרעינים נלקטו מתוך הערמה. הערמה חייבת במעשר, ועל כן יש להרים מעשרות גם ממה שנמצא בחורי הנמלים, אבל מה שלקחו הנמלים לפני הקציר פטור שכן טרם עורמה הערמה.

ברור מהמשנה שאם נתגלו גרעינים בצד ערמה פטורה, שטרם נגמרה מלאכתה, הגרעינים פטורים ממעשר. אין הכוונה שהם פטורים בכלל, אלא שמותר לאכלם ארעי עד גמר המלאכה של הערמה שבה יונחו. אבל הירושלמי הבין אחרת: "הא בצד ערימה פטורה, פטורין. אמר רבי יונה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן משום ייאוש" (נב ע"א), כלומר פטורים בכלל ממעשרות, שכן הבעל התייאש מהם והם פטורים ממעשר כהפקר. ייתכן שהסבר התלמוד משקף את השיפור הכלכלי במאה הרביעית, אבל המשנה אשר אליה רמזנו אומרת במפורש שהמוצא גרעינים בחורי נמלים אסור משום גזל (פאה פ"ד מי"א; תוס', פ"ב הט"ז), כלומר הבעל אינו מתייאש מהם. הירושלמי סבור, אפוא, שמשנתנו חולקת על משנת פאה, ודומה שאין כאן מחלוקת תנאים אלא פרשנות יוצרת של אמוראים, אולי בהשפעת תנאי זמנם. באופן כללי ניכר פיתוח במשק הארץ בתקופה הביזנטית. עם זאת, קשה להעריך את ההבדל ברמת החיים של הפרט בכפר, ומשנתנו היא אולי עדות בודדת לשיפור ברמת החיים הממוצעת.