משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 4 · משנה 6

רבן גמליאל אומר התמרות שלתלתן – תלתן היה צמח מספוא שנועד בעיקר לתזונת בקר וצאן, אבל השתמשו בתמרות שהן הענפים הצעירים שבראשם החלו ללבלב ניצני עלים ותפרחת. כשתלתן זה היה טרי וירוק אכלו אותו בשעת הדחק. אצלנו המימרה מיוחסת לרבן גמליאל, ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל (כך בעל מלאכת שלמה), וכן גורסים הדפוסים. [ו]שלחרדל [ו]שלפול לבן – כל אלו אכלו לעתים, או לעתים רחוקות, על כן רבן גמליאל מחייבם במעשר. פול לבן הוא מזני הפול (כלאים פ"א מ"א ועוד), וגם הוא מתעשר זרע וירק (ירו', שביעית פ"ח ה"ב, לד ע"א).

חייבות במעשרות – חכמים חולקים כנראה על רבן גמליאל ודעתם אינה נזכרת במשנתנו. אבל הירושלמי הבין שדעתו של רבן גמליאל היא בניגוד למשנה הראשונה במסכת: "אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטון וגדול – הא אם אינו שומרו להוסיף אוכל, אינו חייב קטון וגדול⁴⁰שכן את התלתן שומרים אך לא להוסיף על התמרות אלא על אוכל אחר. . רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש זו להוציא מדברי רבן גמליאל. דתנינן תמן רבן גמליאל אומר: תמרות שלתלתן, שלחרדל ושלפול לבן חייבות במעשרות. אמר רבי יוסי וכי מחמת האוכל רבן גמליאל מחייב? מעתה אפילו ירקן. אלא רבן גמליאל אומר חשובות הן לאוכל, ורבנן אמרי אין חשובות לאוכל" (ירו', פ"א ה"א, מח ע"ד). אם כן, הירושלמי דחה את האפשרות שמשנה א חולקת על משנתנו, אך אין זו דחייה אלא אפשרות לפרשנות אחרת של מחלוקת התנאים. לפי הסבר זה המחלוקת היא האם התמרות חשובות לאוכל, כלומר האם הן חשובות דיין כדי להוות שינוי ייעוד של התלתן (איור 32).

על המחלוקת נגד רבן גמליאל אנו שומעים ממקבילה אחרת שהירושלמי מביא אותה בהמשך הסוגיה שציטטנו: "אמר רבי יהושע בן קבוסיי (קבוסאי) מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות" (תוס', פ"ג ה"ז; ירו', פ"א ה"א, מח ע"ד). אין כאן מחלוקת ממש אלא הסתייגות מההיתר. כפי שנראה להלן, אכן יש מי שחולק על רבן גמליאל.

רבי אליעזר או הצלף מתעשר ותמרות אביונות וקפרס – כמו השבת כך גם צמח הצלף מתעשר באחת משלוש הצורות. דעתו של רבי אליעזר היא המשך לדבריו במשנה הקודמת שגם השבת מתעשר באחת משלוש צורות, רבי עקיבה אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהן פירי – רבי עקיבא חולק כנראה על האפשרות שצמח אחד יתעשר בצורות שונות, או שלפחות הוא מצמצם את מספר המקרים שבהם חלה תופעה מיוחדת זו, ואולי אלו דברי החכם האלמוני החולק על רבן גמליאל שברישא. בפירושנו לרישא הסברנו שעריכת המשנה רומזת לכך שיש מי שחולק על רבן גמליאל, ואולי הוא רבי עקיבא, או שלפחות הוא קרוב לדעתם של חכמים במשנה הקודמת המצמצמים את מספר המקרים שמעשר זרע וירק.

הצלף הוא הצלף בן זמננו שגדל היום כצמח בר. בימי חכמים נחשב לעץ חשוב שגם שימש כגדר חיה וגם כפרי. פרי הצלף הוא האביונה, ורבי עקיבא אומר שרק האביונה נחשבת כחייבת במעשר משום שהיא השימוש העיקרי בפרי. התמרות הן גבעולי הצלף. אשר לקפרס, זהו שמו של הצמח בלטינית, ואף חז"ל משתמשים במינוח זה⁴¹ראו בהרחבה פליקס, עצי פרי, עמ' 190-185. . ברם, המשנה מדייקת וקוראת לניצני הפרי "קפריסין", ובלשון כללית יותר הועבר השם לצמח כולו. את הקפריסין כבשו, כפי שעולה מהתלמוד למשנתנו (נא ע"ב). אמנם יש לצלף שימושים שונים, אבל אף על פי כן הוא נמנה עם "הקלין שבדמאי" שחובת המעשר שלהם בספק, משום ערכו הכלכלי הנמוך של הצמח. ייתכן שזאת גם הסיבה להתחבטות האם הצלף חייב בכלאיים (תוס', כלאים פ"ג הי"ז, וראו פירושנו למשנה שם פ"ה מ"ט).