משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 4 · משנה 4

שותים על הגת בין על החמין בין על [מין] הצונין פטור דברי רבי מאיר – המילה "מין" רשומה בצד, ואולי היא תחליף ל"על", ובכתב יד ז (ליידן לירושלמי) במקום "על" – "מין". הניסוח במשנה הוא כנראה שילוב של שני ניסוחים. האחד: "שותים על הגת בין על החמין בין על הצונן (צוננים)" והאחר: "השותה על הגת... פטור". "על הגת" או "מין הגת" הם היינו הך, כשם ש"מין הצונן" הוא כמו "על הצונן", מכל מקום המשמעות ברורה. כידוע שתו את היין מזוג: שני חלקים מים לחלק יין, או אפילו שלושה חלקי מים לחלק יין. המזיגה דומה לכבישה או מליחה והיא מעין עיבוד של התירוש, אבל חכמים קובעים שמזיגה אינה נחשבת לגמר מלאכה (רמב"ם, ר"ש ואחרים). מדברי המשנה משמע שהמזיגה במים חמים (מעין "פונץ' " בלשוננו כיום) הייתה נפוצה יותר ומשמעותית יותר. בדברי חז"ל נזכרים לעתים קרובות החמין²⁴משנה, שבת פ"ג מ"א ומקבילות רבות; ביצה פ"ב מ"ו ועוד. או המיחם (משנה, שבת פ"ג מ"ג ומ"ה; פסחים פ"ז מי"ג), ובכולם היו מים חמים שנועדו בעיקר למזיגה. זאת משום שכמעט אין שימוש אחר למים חמים, שכן קדמונינו לא שתו משקאות כתה או קפה, ואף המרק היה נדיר יחסית לימינו.

רבי לעזר ברבי צדוק מחייב – לדעתו של רבי אלעזר ברבי צדוק מזיגה היא כמו כבישה, או אולי נכון יותר לומר שהיא כמו הסבה, יש בה סממן ברור של סעודת קבע ולכן היא טובלת למעשר, כדברי התנא לעניין אחר: "תני רבי חלפתא בן שאול עשה היסב בשדה טובל, אם לא היסב אינו טובל. אין²⁵צ"ל "איזה הוא" כבכתב יד רומי ובנוסח הר"ש סירליאו. הוא היסב שהוא טובל? כל היסב שיש בו יין" (ירו', נא ע"ב). במקרה שלנו אין כאן שתיית יין ממש שכן התירוש מהגת עדיין אינו יין, אבל רבי צדוק רואה בו יין ובשתייתו הסבה.

וחכמים אומרים על החמים חייב ועל הצונין פטור – מזיגת יין במים חמים יש בה יותר קביעות ומעין הסבה כדברי רבי יוחנן בירושלמי (נא ע"ב). גם כאן התלמוד מעלה את השיקול שיכול הוא להחזיר את היין לגת כמו במשנה קודמת.

כל החכמים סבורים שיש בגת יין ועדיין אין זה גמר מלאכה, כל זאת כמו במשנה לעיל (פ"א מ"ז). בדיוננו שם ראינו כי יש תנאים הסבורים שגמר המלאכה ביין הוא בתחילת הדריכה. לדידם כל שתיית יין מהגת היא לאחר גמר מלאכה והוא חייב במעשר. ייתכן שזו דעתו של רבי אלעזר ברבי צדוק, אך עדיף להסביר את דבריו כפי שהצענו משום שאז הוא חולק על בסיס המוסכמות של כל יתר התנאים במשנה. כך מתבארת משנתנו כפשוטה. אבל בציטוט המשנה בתלמוד הבבלי נוסף בדברי חכמים "מפני שהוא מחזיר את המותר" (שבת יא ע"ב). כלומר, הבעיה מתעוררת לא בגלל גמר מלאכה אלא מפני שאחר מזיגה בחמים אי אפשר להחזיר את העודף לגת, ולכן כאילו ייחדו כמות זו של יין ויש להפריש עליה לחוד²⁶אולי משום שאי אפשר שתהא בבחינת "מן המוקף" על יתר היין. . אבל בכל עדי הנוסח למשנתנו אין תוספת זו. מבחינה עניינית קשה להבין מה בין מזיגה בחם למזיגה במים צוננים, הרי בשני המקרים לאחר שהמזג מצטנן התוצאה זהה. יתר על כן, וכי למה אי אפשר להחזיר יין מזוג לגת, הרי יש כאן תוספת זעירה של מים ליין.

מפרשי המשנה, שכל רז לא אניס להם, הכירו כמובן את הבבלי, וכמובן ראו בו בדרך כלל פירוש מחייב, עם זאת לא כולם קיבלו את פירוש הבבלי. הרמב"ם פירש כפי שהצענו בלא כל הערה נוספת. הר"ש פירש בדרכנו (אנו בדרכו), אך הוסיף אזכור לבבלי, והוסיף שדברים אלו הם "ופירוש הוא", כלומר אינם מגוף המשנה. אבל עדיין יש ללומד בדרכי המסורה לתמוה: גם אם הדברים הם פירוש של הבבלי הרי שהפירוש מחייב?! בעל מלאכת שלמה מסתייג בצורה ברורה יותר: "ופירוש בעלמא הוא", כלומר זו הערה של הבבלי שאינה הפירוש למשנה, וודאי שאינה מגוף המשנה. הרע"ב פירש לפי הבבלי, ור' יהוסף אשכנזי מעיר על דבריו "פירוש זה אינו נראה". זו דרכו של ר' יהוסף לחלוק בעדינות על התלמוד ולכוון את הדברים לרבנו עובדיה מברטנורא, אף שכמובן גם ר' יהוסף ידע שהרע"ב מביא את התלמוד. במבוא הכללי לפירוש המשניות ציינו לדוגמאות מעטות נוספות של ראשונים שהתירו לעצמם לפרש משנה בניגוד לתלמוד הבבלי, או למשתמע ממנו, ומפרשנים אלו שאבנו גם אנו את החובה, הנראית כתעוזה, לפרש את המשנה כפשוטה ולפי דלות הבנתנו.