משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 2 · משנה 2

היו יושבים בשער או בחנות – החנות אינה בית דירה. אנשים יושבים בחנות או בפתח החנות ומשוחחים על הא ועל דא, וכאמור החקלאי עובר וברוחו הטובה נותן להם מעט מפֵרותיו כמתנה. מבחינה פורמלית החנות היא כמובן כבית דירה לבעליה, לכן היא בבחינת הבאת הפֵרות לבית כמו ברישא של משנה א. עבור יתר היושבים היא כנתינת פֵרות בשוק. התמונה העולה מהמשנה מוכרת היטב בכפר המסורתי ועד היום ניתן לפגשה בכפרים בארצות ערב, בטורקיה או ביוון. העסקים בחנות מתנהלים לאטם ובהיקף נמוך. רוב שעות היום החנווני יושב בטל, ולצדו חבריו שעמם הוא משוחח. עוד יושבים הכפריים ברחוב או בפתחי הבתים, וזהו השער הנזכר. ושוב, עבור בעל השער ובעל החנות זה ביתם, ואילו היושבים עם בעל הבית הם כיושבים בשוק.

ואמר טלו לכם תאינים אוכלין פטורין – כדין האוכלים בשוק ברישא של משנה ב, וכפי שפירשנו לעיל, בעל השער בעל החנות חייבים – כמו הסיפא של משנה א.

רבי יהודה פוטר עד שיחזיר פניו או עד שישנה מקום ישיבתו – אמנם הבעל יושב בביתו, אבל אין זה הבית הטובל למעשרות שהרי גם הוא (בעל החנות או השער) קיבל את הפֵרות לאכילת ארעי. אבל אם שינה הבעל את מקומו או החזיר את פניו ביטא בכך שאין הוא רוצה לאכול ארעי אלא מתנהג כך שעוברים ושבים לא יראו אותו באכלו, על כן הוא נחשב כמי שאוכל בביתו. לפי הרישא של משנה א איש כזה צריך להפריש ודאי, שהרי קיבל את הפֵרות לאכילת ארעי והוא הכניסם לביתו.

ייתכן שיש לפרש את משנתנו על בסיס הגדרתה של חצר הטובלת למעשרות (להלן פ"ג מ"ה). שם מגדירים שני חכמים (רבי ישמעאל ורבי עקיבא) שחצר החייבת במעשרות היא כזאת שיש לה שערים או פתחים, ורבי נחמיה מגדיר ואומר "כל שאין אדם בוש מלאכל בתוכה". תנא קמא של משנתנו מהלך בשיטת רבי ישמעאל ורבי עקיבא וסבור שגם אם אדם בוש לאכול בחנות הרי היא בבחינת חצר הטובלת למעשרות, אבל רבי יהודה מהלך בשיטת רבי נחמיה וסבור שאם הראה אדם שהוא בוש לאכול בחנות הרי היא הופכת בכך לחצר שאינה "משתמרת" ואינה טובלת. לפי פרשנות זו בעל החנות פטור כאילו אכל אכילת ארעי, אבל אם החזיר פניו הראה שבפינה זאת ובצורה זאת החנות היא בבחינת חצר המשתמרת.

בסיפא של משנה ב יש רמז לכך שהמשנה מכירה בכך שאדם בוש לאכול בחוץ. הביטוי "להחזיר פניו" נזכר בהקשר אחר. שם מדובר באישה צעירה המשתתפת בסעודת החבורה של קרבן הפסח, והופכת פניה מתוך בושה מפני משפחת בעלה שזה עתה הצטרפה אליה (משנה, פסחים פ"ז מי"ג). מקורות נוספים מעידים על כך שאדם נכבד לא אכל "בחוץ" או בשוק, כדברי הירושלמי: "אית תניי תני שאין שבחו שלתלמיד חכם להיות אוכל בשוק, כהדא רבי לעזר ברבי שמעון הוה אכיל בשוקא, חמתיה רבי מאיר אמר ליה בשוקא את אכיל ובטל גרמיה" (פ"ג ה"ה, נ ע"ד – כרבי אלעזר ברבי שמעון הזה שהיה אוכל בשוק, ראהו רבי מאיר. אמר לו: בשוק אתה אוכל? וביטל עצמו). גם בחוקות הנזירים הסוריים נקבע שהנזיר חייב להלך ברחוב בצורה מכובדת ולא לאכול⁶וובוס, דוקומנטים, חוקי מר אפרם 2, עמ' 19. .