משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · פרק 4 · משנה 2

המשנה מבליעה את ההנחה ששבת טובלת, כלומר כניסת השבת מהווה מעין גמר מלאכה. ההנחה היא שאדם מכין את השבת וכל הסעודות בשבת הן סעודות קבע. כידוע אין להפריש מעשרות בשבת, על כן ידאג אדם להפריש מעשרותיו בערב שבת. מסתבר שזאת לא רק הערכה של המציאות אלא גם דרבון לאדם להכין לשבת, ולהפריש מעשרותיו לפני השבת.

תינוקת שטמנו תאינים בשבת ושכחו לעשר – הוא הדין בכל אדם שהכין לעצמו מזון לשבת, השבת טובלת למעשר, אלא שהמשנה מציגה מקרה מציאותי בצעירים שהכינו להם מזון בשדה לשבת. הירושלמי (נא ע"ב) ניסה לפרש את המשנה לכיוון שונה, כאילו הבעיה ההלכתית היא האם קטן רשאי לעשר שלא מדעת אביו (ראו על כך תרומות פ"א מ"א), אבל בסופו של דבר חזר בו מפירוש זה. מן הראוי להעיר שבלשון חכמים "תינוק" אינו דווקא קטן אלא צעיר. כפי שהזדמן לנו לפרש כמה וכמה פעמים, בספרות התנאית נקבע שקטן המבין את המצווה ויכול לקיימה חייב במצווה, בניגוד לכך בספרות האמוראית נקבע שקטן חייב במצוות רק מגיל שלוש עשרה (ובת בגיל שתים עשרה)¹⁵ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"א ולמשניות נוספות הרמוזות שם; גילת, בן שלוש עשרה (פרקים, עמ' 31-19). . על כן בספרות האמוראית תינוק פטור ממצוות, או שאפשר לפחות לפרש כך, אבל עבור התנאים אם התינוק מסוגל להטמין תאנים לעצמו בשדה ודאי שהוא כבר חייב במעשרות, ואם הרים תרומה קיים בכך את מצוות התרומה ופטר את הפרות.

לא יאכלו עד [ב]מוצאי השבת עד שיתעשרו – אסור לאכול מהתאנים בשבת, שכן לא עושרו, כל זאת אף שהתאנים עדיין בשדה ובעצם לא נגמרה מלאכתן, אבל הטמנתן היא מעין גמר מלאכה.

כלכלת שבת בית שמי פוטרין ובית הלל מחייבין – מלשון המשנה משמע שהיה נוהג מקובל להכין כלכלת פרות, אולי מקושטת מעט, לצורכי סעודות השבת (רמב"ם). כלכלה רגילה נחשבת למוכנה רק לאחר חיפויה בעלים (פ"א מ"ה), אבל כלכלת שבת נחשבת למוכנה ללא קשר לחיפוי או למילוי הכלכלה, משום שהיא הוכנה בצורה נאה יותר. בית שמאי נאמנים לדרכם ההלכתית. בדרך כלל אין בית שמאי מבחינים באבחנות המשנה, ולכן לדעתם אין הדבר תלוי בתכניות המיוחדות של בעל הכלכלה ולכל הכלכלות דין שווה, והוא שנוי לעיל (פ"א מ"ה)¹⁶מחלוקת בית שמאי ובית הלל חוזרת בעדויות פ"ד מ"י בסדרה של מחלוקות דומות שבכולן בית שמאי אינם מקבלים את הבחנות המשנה. . בפרק החמישי במסכת עדויות מובאת סדרת מחלוקות שבהן בית שמאי מקלים, ומשנתנו אינה מנויה בה. על כן היו מפרשים שהתחבטו מדוע אין המחלוקת שבמשנתנו מופיעה ברשימות אלו (תיו"ט, מלאכת שלמה). ברם, הרשימה במסכת עדויות, כמו רוב הרשימות במשנה, היא בבחינת "תנא ושייר", ואין לתמוה על כך שיש פריטים שאינם ברשימה במסכת עדויות.

רבי יהודה אומר אף¹⁷לעתים קרובות נוספה בכתבי היד של המשניות המילית "אף" או נשמטה, אבל במשנתנו אין חילופי נוסח במילית זו. הלוקט את הכלכלה לשלח לחבירו לא יאכל עד שיעשר – לדעת רבי יהודה יש לעשר גם כלכלת שבת שאדם שולח לחברו, אף על פי שהשולח אינו יכול להבטיח שהחבר ישתמש בה דווקא לשבת. אבל דבריו הם מסקנה מדברי בית הלל: אם חייבים להפריש מעשר מכלכלת שבת, הרי שהחבר סבור שהיא מעושרת ולכן יש לעשרה כדי שלא להכשילו. כך מסביר הירושלמי (נא ע"ב) שלא אמר רבי יהודה את דבריו אלא בכלכלת שבת ולא בכלכלה רגילה שאדם משלח לחברו. בתוספתא חוזר דין זה ושם מודגשת השאלה האם הבעל עצמו, המכין כלכלה לחברו (כלכלת שבת?), רשאי לאכול ממנה (פ"ג ה"ג) (איור 30 כלכלת פרות מעוצבת למשלוח).

בתוספתא נאמר: "כלכלת השבת בית שמיי פוטרין ובית הלל מחייבין. רבי יהודה אומר הלל עצמו היה אוסר" (פ"ג ה"ב). אם כן, התנא של משנתנו אינו רבי יהודה, לדעתו רק הלל עצמו אסר את כלכלת השבת ולא בית הלל.

הסברנו את המחלוקת בשאלה האם מובטח שהכלכלה תנוצל בשבת או לא, מתוך הנחה שהשבת טובלת. אבל אפשר לפרש את המחלוקת כנסובה סביב השאלה האם שליחת כלכלה זו היא כמכירה. כפי שאמרנו כלכלת שבת אינה נמכרת, וממילא השאלה (המחלוקת) היא האם מתנה כמכירה ואז זו מכירה ומיקח טובל למעשרות, או שזו מתנת ידידות שאינה בבחינת "מיקח טובל". השאלה האם מתנה מעין זאת היא כמכר נדונה לעיל (פ"ב מ"א ומ"ה). לפי תפיסת הגמרא כל מקרה תלוי בנסיבות שהמתנה ניתנת בהן, ועל כן יש מקום לדיון נוסף במשנתנו. הסבר זה אפשרי, אבל המשנה אינה עוסקת בשאלת "מיקח טובל" אלא בשאלה האם השבת כטובלת למעשרות, ולכן אנו מעדיפים את הפירוש הראשון.

בתוספתא מובאות עוד שתי הלכות שבהן הלל עצמו אסר מה שתלמידיו כנראה התירו (פ"ג ה"ג-ה"ד), ומקרה נוסף כזה מבא גם בברייתא בבבלי (ביצה לא ע"ב). בנוסף לכך מוסרות ברייתות שונות הלכות שבהן שמאי עצמו אסר מה שביתו התירו או שבית הלל נהגו אחרת מרבם הנערץ. זו עדות לכך שבית שמאי ובית הלל לא רק מסרו מדברי רבותיהם אלא המשיכו לפתח וליצור, לעתים בדרכים אשר רבותיהם לא שערום.

על כלכלת השבת אנו שומעים מהירושלמי לרישא של המשנה: "דלמא, רבי חייה, רבי אימי רבי איסי הוון יתבין עבר חד טעין כלכלה דתאינים. אמר ליה ליזבון. אמר ליה כלכלת שבת אינה מזבנה" (נא ע"ב – מעשה, רבי חייא, רבי אמי ורבי איסי היו יושבים, עבר אחד נושא כלכלה של תאנים. אמרו לו למכור, אמר להם כלכלת שבת אינה נמכרת). המעשה מלבב בפשטותו, וחן השבת נסוך עליו. ההלך מוביל כלכלה לשבת ואינו מוכן למכרה, אפילו לחכמים הנערצים, ואפילו תמורת תשלום.