לחם שמים על משנה בבא קמא · פרק 2 · משנה 2

השן היינו שן דחיה. כמ"ש בגמ'. ויש לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא.

אכלה כסות כו' משלם ח"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ"ע ברא"ש כאן.

שקפצו עתי"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים.

נסתבך בלשונו של נ"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו"ה לא תני לה. אע"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ"ש בס"ד בחי"ג. זהו דבר ברור. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש.

גם במ"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל.