לחם שמים על משנה בבא קמא · פרק 4 · משנה 4

פטור עתי"ט שנתקשה בדבר ולי נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל"ל יצא לחז"ל ג"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר"ע. כה"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור.

משלם כופר דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ונ"ל שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע"י נגיחת שורו. ולפי שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. ושעור הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע"פ שאין דינו מסור לב"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו.