לחם שמים על משנה ברכות · פרק 3 · משנה 5

אלא יקצר. יש לעיין דלעיל משמע דק"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא"כ בק"ש שלא הותר לב"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ"ש לעיל בס"ד דבמתני' דהתם בק"ש דרבנן עסקינן משו"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר:

וגם יכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע"ג דק"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ"ש בס"ד לקמן ריש פ"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב"ק ג"כ אל יפסיק אבל ק"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע"ד.