שלא לשמן
כגון ששחט במזיד עולה לשם שלמים, או איפכא, וה"ה כל הקרבנות. מיהו בשחט תודה לשם שלמים, עלתה לבעלים, דתודה נמי נקראת שלמים, אבל שלמים לשם תודה לא דלא נקראת תודה [ונ"ל דלרמב"ם דגם בשנוי שם בעלים בשחיטה, נמי לא עלה לשם חובה (דלא כתוס' כאן ד"ה כל), א"כ האי שלא לשמן דנקט תנא, ר"ל שלא לשם שהיו ראויין להשחט לו, בין בשנוי שם קרבן או בשנוי שם הבעלים]. אמנם לכ"ע אין שנוי שם בעלים ריעותא בשל צבור, מדהכל בעליו, וגם בקרבן של יחיד אין שנוי בעלים ריעותא רק בעשה א' מד' עבודות, שחיטה קבלה הולכה זריקה, על מנת לזרוק דמן לשם מי שאינו בעליו (כרש"י פסחים דס"א א'). וכ"כ בטעה שחשב שהוא קרבן אחר, או קרבן של אחר, עקירה בטעות לא שמה עקירה. וכ"כ בשחט קרבן סתם, סתמא לשמו ולשם בעליו קאי, וכשר. אבל בשחטו לשם חולין, הו"ל כשחטו שלא לשמו במתני'. [ולתוס' ב"מ (דמ"ג ב') כל מחשבה בין להכשיר או לפסול הקרבן, צריך שיאמר כן בפירוש. אמנם לרש"י (קדושין מ"ב ב' דה לחייב) רק בשליחות יד הוה מחשבה כדיבור, וכן כ' רש"י (פסחים דס"ג א' ד"ה והכא) דבמחשבה דקדשים צריך דיבור ממש, אולם תוס' (חולין דל"ט א' ד"ה אלא) נראה שמסתפקין אם צריך דיבור במחשבה דקדשים (ועי' רתוי"ט פרה פ"ט מ"ד ד"ה החושב) ובני הרב המופלג מו"ה משה מרדכי שליט"א הביא ראיה חזקה דצריך דיבור מפ"ב דזבחים מ"ד דתני שחט בשתיקה וכו' ע"ש, ובש"ס (דמ"ד ב') נמי אמרו' האומר הריני שוחט וכו']:
כגון ששחט במזיד עולה לשם שלמים, או איפכא, וה"ה כל הקרבנות. מיהו בשחט תודה לשם שלמים, עלתה לבעלים, דתודה נמי נקראת שלמים, אבל שלמים לשם תודה לא דלא נקראת תודה [ונ"ל דלרמב"ם דגם בשנוי שם בעלים בשחיטה, נמי לא עלה לשם חובה (דלא כתוס' כאן ד"ה כל), א"כ האי שלא לשמן דנקט תנא, ר"ל שלא לשם שהיו ראויין להשחט לו, בין בשנוי שם קרבן או בשנוי שם הבעלים]. אמנם לכ"ע אין שנוי שם בעלים ריעותא בשל צבור, מדהכל בעליו, וגם בקרבן של יחיד אין שנוי בעלים ריעותא רק בעשה א' מד' עבודות, שחיטה קבלה הולכה זריקה, על מנת לזרוק דמן לשם מי שאינו בעליו (כרש"י פסחים דס"א א'). וכ"כ בטעה שחשב שהוא קרבן אחר, או קרבן של אחר, עקירה בטעות לא שמה עקירה. וכ"כ בשחט קרבן סתם, סתמא לשמו ולשם בעליו קאי, וכשר. אבל בשחטו לשם חולין, הו"ל כשחטו שלא לשמו במתני'. [ולתוס' ב"מ (דמ"ג ב') כל מחשבה בין להכשיר או לפסול הקרבן, צריך שיאמר כן בפירוש. אמנם לרש"י (קדושין מ"ב ב' דה לחייב) רק בשליחות יד הוה מחשבה כדיבור, וכן כ' רש"י (פסחים דס"ג א' ד"ה והכא) דבמחשבה דקדשים צריך דיבור ממש, אולם תוס' (חולין דל"ט א' ד"ה אלא) נראה שמסתפקין אם צריך דיבור במחשבה דקדשים (ועי' רתוי"ט פרה פ"ט מ"ד ד"ה החושב) ובני הרב המופלג מו"ה משה מרדכי שליט"א הביא ראיה חזקה דצריך דיבור מפ"ב דזבחים מ"ד דתני שחט בשתיקה וכו' ע"ש, ובש"ס (דמ"ד ב') נמי אמרו' האומר הריני שוחט וכו']: