לחם שמים על משנה מעשרות · פרק 2 · משנה 2

ואמר טלו לכם. ז"ל התי"ט פירש הרע"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג"כ בשער וחנות א"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ"ל:

מה שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע"ג דקיי"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת"ק אר"י אלא לגבי דידיה. דס"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא.

ומש"ע וה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא"ד דנימא ר"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא:

וכל עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י. (ביחוד לפי הבנת התי"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א"כ אפי' לפ"ד לא הי"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת:

ובעל השער והחנות חייבין. לפ"ד הרע"ב והר"ש ז"ל במשנתנו. צ"ל דהכא נמי בע"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר:

וקשה הכא דבעל השער ע"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל"ב עא"ב). אע"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב"ג כנז':