הון עשיר על משנה סנהדרין · פרק 6 · משנה 3

האיש נסקל ערום. ולפיכך צריך כסוי ערוה, וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' סנהדרין (ה"א). ואין האשה נסקלת ערומה. ולכן לא שייך בה כסוי ערוה, ובהא דווקא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, ולא הזכירו האיש וכו' אלא מפני שמהדיוק שאנו למדים שהאיש נסקל ערום, דייקינן נמי שאין האשה נסקלת ערומה כדאיתא בש"ס (דף מה.) מ"ט דרבנן דאמר קרא וכו' ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה. ואף כי התוספות (שם ד"ה הא) רצו לומר דדיוק זה דהא אותה לאו דווקא הוא, כי הוצרך המיעוט למעט הכסות מאיש, ומנין למעט אשה מדין זה של איש ממקרא זה. לע"ד אין זה מוכרח, דה"ל קרא למימר ורגמו סתם, ולמעט כסותו הל"ל ורגמוהו, ומדקאמר המיעוט יותר מבורר והוא אותו, ש"מ תרתי. ומ"ש (תוס' שם) דטעמא הוי משום הרהורא או משום בזיונא. אף זה לא נהירא, דהא מסקנא דמלתא היא דרבנן לא חיישי להרהורא, דה"ג התם, למימרא דרבנן חיישי להרהורא וכו', והא איפכא שמעינן להו וכו', ומשני דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, דאמר קרא (יחזקאל כג, מח) ונוסרו כל הנשים וגו' הכא אין ייסור גדול מזה. ופי' רש"י ז"ל, הכא דמיקטלא אין ייסור גדול מזה, וטעמא לאו משום הרהור הוא, עכ"ל. הרי מבואר דלא משום חשש הרהור אמרו רבנן שאינה נסקלת ערומה, אלא מגזרת הכתוב דמיעטה, הואיל וכבר היא מתייסרת במיתה, דלא נימא נעביד בה תרתי. ואע"ג דהאי מדרב נחמן מפקינן לה, כדאמרינן התם דאמר רב נחמן ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. מ"מ אי לאו מיעוט דאותו, הוה אמינא דמיתה יפה הוא ניחא דגופיה, ותסקל ערומה דומיא דאיש כדי שתמות מהר, להכי כתב קרא מעוט אותו ולא אותה בלא כסותה, לגלות דמיתה יפה הוא דנחוש על בזיונא דגופא, ולא תסקל ערומה משום ניחא דגופא, ומזה למדו רבנן דבזיוני דאניש עדיפא ליה מניחא דגופא, משא"כ לר' יהודה דלא דריש מעוט זה, וכדמסיק בש"ס: