הון עשיר על משנה סנהדרין · פרק 7 · משנה 1

ארבע מיתות וכו'. תימא, אמאי לא נשנית משנה זו בפרק רביעי קודם משנה ה' המתחלת כיצד מאיימין, ועיין לקמן בד"ה זו מצות:

נמסרו לבית דין. ירושלמי (ה"א ל.) ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד, ע"כ. ופי' לרשות, נ"ל דר"ל למלך, כמו אל תתודע לרשות (אבות פ"א מ"י), אבל למיתות של הוראת שעה דב"ד שאינה חובה מן התורה, אלא שהרשות נתונה להם להמית להוראת שעה, היא בכל אחת מד' מיתות אלו כפי הענין, דהכי מצינו (דף מו.) באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו להוראת שעה, וכן מצינו לעיל (פ"ו מ"ד) בנשים מכשפות דשמעון בן שטח:

זו מצות הנסקלים. הא דלא תנן להא בסוף פרקין דלעיל, אלא הכא אחר ד' מיתות. י"ל דרמז לנו דכל ארבע מיתות נכללו במצוה זו, שאם נתחייב בכלן, נידון בזו שהיא חמורה מכלם, ובזה רמז לנו דהלכה כחכמים. ואפשר דלרמוז זה, המתין לשנות משנה זו הכא אחר שגמר דיני סקילה, שאם היתה נשנית בפ"ד קודם משנה ה' כמו שהקשתי לשאול לעיל, לא היה לו לתנא מקום להכניס בה לשון זה של זו מצות הנסקלין, ולא היה יכול לרמוז כמ"ש. ואף כי כבר מפורש הוא במקום אחר, מ"מ כבר ידענו שכן דרך התנא לעקם דבורו לפעמים, לרמוז לנו אגב איזה ענין אף כי מפורש הוא כבר במקום אחר, ואין ספק שאינו מוציא דבריו לבטלה, והמעיין ימצא בכל מקום טעם בפני עצמו לכפל ההוא: