לחם שמים על משנה פאה · פרק 4 · משנה 11

שספק לקט לקט. כתב הרע"ב דכתיב וכו'. וא"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו:

וגדולה מזו שמענו בפ"ט [מ"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים:

י"ל דאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב"ד נמי לא שייך הכא. והו"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו"ל כודאי לקט:

ולמה שדייק בתי"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ"ש ז"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות"ק ור"מ בהא פליגי. ת"ק ס"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע"ה. ועמ"ש ריש דמאי בעזה"י בד"ה וביהודה האוג: