עיקר תוספות יום טוב על משנה בבא קמא · פרק 8 · משנה 1

עבד כו' דהא מה שהוא חשוב יותר ונתננזה מחמת חשיבותו זה בכלל בשת. סמ"ע:

כמה כו'. פירוש עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר, וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל, דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה, במ"ב פ"ו. הרא"ש:

במסמר. כאב המכה. רש"י. ונ"ל שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועד. יין קשה תרתי למ"ל:

ואפילו כו'. דכויה, בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכ"ת חבורה למ"ל, לדמי יתירי. גמרא. ופירשו התוספ' שמשלם יותר לפי מה שמתגנה מחמת הרושם. ואני תמה על זה דזה בכלל בושת הוא. והנ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי ה"פ, שאם חבל זה בזה ושל זה. מרובה משל זה, דשמין, ולא אמרינן יצא זה בזה, והכי משמע קרא, חבורה תחת חבורה, ולא כויה תחת חבורה, ואע"ג דתרויהו מקרי כויה כו', וה"ה לב' חבורות ששמין ומשלם המותר. ועתוי"ט:

ליטול. אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער, דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שנתחייב למלכות לכוות בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר"ב בצער דבמקום נזק כו'. ובגמרא פריך האי ליטול, ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:

דמיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ועתוי"ט:

מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוי כעין מיתה שאותו אבר מת:

היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין. וילפינן לה מכפל לשון, ורפא ירפא:

היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. וה"א דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה הוא, דהא מ"מ ע"י המכה בא לו זה, שאלו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא, קמ"ל דלא. ויליף ליה מדכתיב רק:

ובספרי יליף ג"ש דתחוס תחוס. ופירש"י נאמר כאן לא תחוס. ונאמר בעדים זוממין לא תחוס, מה להלן ממון אף באן ממון. ועתוי"ט:

בגמרא, לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י, הודאות, הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות. שבא לדון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. ע"כ. וכפירות, היינו מודה במקצת וכופר הכל. והקנאות. היינו שהקנה לו במתנה. ועתוי"ט:

דאי בקרן קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואין גובין קנסא בחו"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא, היכי מייעד. ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתיה להכא, דבר שאינו מצוי הוא, כדאיתא בגמרא:

הערום. אם רקק בו או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. תוספ', ועתוי"ט:

הישן. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו כו'. אבל אי לא הרגיש אחר שהקיץ, שנסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הוא בכלל בעיא דבגמרא. ועתוי"ט:

ושלחה כו'. מושלחה ידה דייק. והר"מ לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבושת איירי: