עיקר תוספות יום טוב על משנה בבא קמא · פרק 5 · משנה 4

הכי יליף ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:

שמין כו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ומה שהאשה נראית משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות כו'. גמרא:

משילדה. פירוש בלא מכה, שילדה מאליה. שאלו פחת המכה, זהו נזק שהוא לאשה. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ"ו דכתובות לריב"ב דיש ג"כ לבעל חלק בגווה. (ורש"י כתב דה"ה בנזק דהכא) דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו, משא"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה ואותו משלם לבעל. סמ"ע:

ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל שאינה מבכרת מודה לת"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח, אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה. בגמרא:

לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה. רש"י. ואין זה מדברי רשב"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מ"ש לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע, שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיתה הרה, מה ת"ל הרה, לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג סובר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש, שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, היכא דסליק ביה חמימות לולד, לאפוקי יד ורגל דלא:

שאין ר"ל כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא. הר"מ:

ונשתחררה. ולא נקט היתה משוחררת, משום דע"כ כשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר כו' ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש"י: