משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 12 · משנה 2

נישאת – הבת, הבעל – של הבת, חייב במזונותיה – כדין כל אישה, והן – שני הבעלים של האם, נותנין לה דמי מזונות – אף על פי שיש לבת מקור פרנסה מסודר.

מתו – הבעלים של הבת. הלכה זו נכונה גם אם היה לאם רק בעל אחד, והמשנה מדברת על שניים כדי להחריף את התמונה, בנותן – הבנות של הבעלים, ניזונות מנכסים בני חורין – משנתנו מניחה שלמזונות אין גובים מנכסים משועבדים; להלן נברר הנחה זו, והיא – הבת שהאב התחייב לזון, ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב – כל בעל חוב גובה מנכסים משועבדים, שזאת בדיוק מהות השעבוד.

הפיקחים היו כותבין על מנת שאהא זן – בדפוס "שאזון", את בתך חמש שנים כל זמן שאת עימי – בדרך זו יצר הבעל התניה בין נישואיו לבין חובתו לפרנסת הבת. אם הנישואין פקעו פקעה גם התחייבותו.

משנת גיטין היא כמשנתנו, והיא קובעת: "אין מוציאין... למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם" (פ"ה מ"ג). עוד לפני בירור הטעם מן הראוי לעמוד על ההתלבטות בנושא הנדון.

התוספתא קובעת שאין נפרעים מנכסים משועבדים "לענין כתובה, אבל לפרנסה גובין מהן" (פ"ד הי"ח¹שתי הבבות הקודמות בתוספתא אינן עוסקות בנכסים משועבדים אלא בעצם עניין ה"מוציאין". רבי ורבי אלעזר בן רבי שמעון דנים באילו נכסים ובאילו אופנים ניתן להיפרע מנכסים או להוציא נכסים מידי בני משפחה אחרים. ). "מזונות" אינם נזכרים כאן ואין הם כלולים ב"פרנסה", שכן בהלכה הקודמת מצויה הבחנה בין שני המושגים. הירושלמי (גיטין פ"ה ה"ג, מו ע"ד) מדגים בסיפור כיצד פסקו חכמים פרנסה מנכסים משועבדים, אך שב ומבהיר כי לגבי מזונות אין אפשרות כזאת. אף הבבלי (סט ע"א) עורך הבחנה דומה. אנו נחזור לתוספתא זאת במפורט בסוף הדיון במשנתנו.

עתה עלינו לחזור לשאלה איזה תיקון העולם יש כאן. שני התלמודים מציעים: "מפני שאין להן קיצבה" (ירו', גיטין פ"ה ה"ג, מו ע"ד; בבלי, גיטין נ ע"ב)²והשוו בבלי, בבא מציעא יד ע"ב. . אין כאן סכום קבוע, ולכן החיוב ברור פחות ונתון להכרעת בית הדין בכל מקרה ומקרה. הבבלי מציע הצעה נוספת: "לפי שאין כתובין" (שם), כלומר אין זה מלווה בכתב, התלמוד דוחה הצעה זו לא לפני שמנסה את צירוף שתי ההצעות השונות.

ההסברים התולים את הדבר בכך שאין כאן שטר כתוב הם במהותם בעייתיים, שכן נראה שמגמת התקנה במשנת גיטין חברתית ואינה מוּנעת מפורמליזם משפטי. נראה שההלכה מתמרנת ומחפשת את האיזון הנכון שבין זכויות הקונה לזכויותיהם של בעלי החוב של המוכר. העדפה מוחלטת של בעלי החוב עלולה להביא לשיתוקו של הסחר בקרקעות, שהרי הקונה איננו מובטח בקנייתו. התלבטות האמוראים שהבאנו מעידה על הקושי הנפשי בהחלטה מעין זו. מסתבר שפסק המשנה לא היה סוף ההתחבטות, אלא רק מרכיב אחד ממנה. כל התשלומים הללו אינם התחייבויות ברורות וקצובות כפי שהעירו התלמודים, על כן אי אפשר שהתחייבויות מעורפלות כאלו המנויות במשנת גיטין תוטלנה על הקונה³זאת על סמך ההנחה שלכתובה אכן גובים מנכסים משועבדים, בניגוד לניסוח ההלכה בתוספתא הנזכרת. . מצד שני ניצבו צורכי אוכל נפש של האישה והילדים, ומכאן התקנה לגבות מנכסים משועבדים. עד כאן ההלכה ה"קנונית" כפי שהיא מופיעה גם בתלמודים.

התוספתא שציטטנו מציגה לכאורה קול אחר שלפיו אין גובין כתובה מנכסים משועבדים, בין ששעבד האב בחייו בין ששעבדו הבנים. כפשוטה זו תפיסה מהפכנית, קול שונה בספרות ההלכתית. הבבלי מצטט את התוספתא ומדבר לא על כתובה אלא על מזונות, ובכך מרכך את החידוש: אין גובים ממשועבדים למזונות אלא רק לפרנסה. אף הירושלמי (שם) מצטט ברייתא מעין התוספתא וגורס: "אחד שיעבוד האב ואחד שיעבוד הבן גובין מן הפרנסה ואין גובין מן המזונות", כלומר ללא התייחסות לכתובה. בהמשך הוא מדבר על חכמים (אמוראים) הנמנעים מליישם את ההלכה במשנה. המדובר ביתומים שהיו צריכים "מפרנסא" (להתפרנס). אם הכוונה לפרנסה בניגוד למזונות, הרי שהאמוראים מהססים לבצע את הדין של המשנה ושל התוספתא כאחד, ובכך נסוגים מהחידוש שבמשנה, לרעת האלמנה או הגרושה.

ליברמן הציע כי יש לפרש אחרת את התוספתא, כך שהיא איננה מתייחסת לכתובה אלא דווקא למזונות. כלומר, לפי נוסח זה יש להבין כאילו כתוב "בין ששעבד האב בחייו, בין ששעבדו הבנים לאחר מיתת אביהן אין נפרעין מהן, לענין [תנאי] כתובה [=מזונות], אבל לפרנסה גובין מהן". הגהה זו מוציאה מכאן את הכתובה ומכניסה תחתיה את המזונות, וכך יוצרת הבחנה בין מזונות לפרנסה. להערכתנו קשה לפרש כך את המונח "כתובה", וקשה להגיה את נוסח התוספתא ללא סיוע נוסף. אכן יש בתוספתא גישה מהפכנית חולקת. הבבלי גרס כפי שגרס ועמעם את החידוש, והירושלמי הצטרף אולי להבנה שאין גובים ממשועבדים לצורך מזונות, ואף לא לפרנסה (בכך הוא מרחיק לכת אף מעבר לתוספתא).

מבחינה חברתית צריך לזכור שהיתר לגבות ממשועבדים הוא כמובן לטובת הנשים (הבנות), אבל לעתים הוא מאפשר ליתומים לגלגל את חובת המזונות והפרנסה (והכתובה?) משכמם אל עבר הקונים. הקונים צריכים להחזיר את המכר, ליתומים אין כסף לשלם להם עבור המכר שבוטל (לו היה להם כסף היו מפרנסים את אחיותיהם), וודאי שאין להם קרקע פנויה נוספת. כך יוצא שקוני הקרקע שילמו את חובם של היתומים, ועתה היתומים הם בעלי חוב לקונים, אך מכיוון שנבצר מהם לשלם (ואולי גם "בזכות" יתמותם) יתקשו הקונים לגבות את חובם.

מנוסח משנתנו והמשנה הקודמת משמע שתנאים כאלה היו תדירים, והא ראיה כי פותחו דרכי הסתייגות מהם ("הפיקחים היו כותבין..."). נראה, אפוא, שנישואים שניים לא היו נדירים, אולי בשונה מבחברות מסורתיות בדרך כלל. במחקר מקובל שבחברות משפחתיות גירושי אישה היו נדירים, וגם אם הייתה פוליגמיה חוקית היא הייתה מצומצמת למדי⁴שרמר, זכר ונקבה, עמ' 218-183, ושם מובאת ספרות העוסקת בעמים אחרים. . עם זאת, בחברה היהודית הייתה תופעה נפוצה של נישואים שניים לאחר מות האישה הראשונה⁵שרמר, שם, עמ' 227-218. . תוחלת החיים של נשים הייתה נמוכה מזו של גברים. נשים היו חשופות לסכנות מוות ומחלה יותר מגברים, גם בגלל סכנות הלידה. אין בידינו נתונים כמותיים על התופעה אבל היא הייתה רווחת, ונזכרת רבות במקורות. כתוצאה מכך היה כמובן מחסור בנשים, והפיצוי לכך היה נישואין מוקדמים יותר של הנשים, דבר שהגדיל את ה"היצע" של נשים ב"שוק".