משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 4 · משנה 7

המשניות הבאות עוסקות בהתחייבויות שהבעל אמור להתחייב עליהן כלפי אשתו במסגרת הנישואין. המשניות קובעות כי אף אם התחייבויות אלה לא נאמרו או נכתבו במפורש, הרי שהן חלות מכוח הדין.

לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים – דינר (זוז), ואלמנה מנה – מאה דינר, שהוא תניי בית דין – חייב משום שהוא תנאי בית דין. כלומר, אם אדם לא כתב לאשתו כתובה הרי הוא בכל זאת חייב לה את הסכום הרלוונטי, 200 או 100, שכן חובה זו היא תנאי בית דין ואינה תלויה בהתחייבותו האישית.

המונח "תנאי בית דין" משקף את תפיסתם של חכמים שהם אלו האמורים לקבוע את המנהג הציבורי, ומכיוון שכך הם גם אלו שקבעו את המנהג בעבר. כפי שראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות, לעתים נקבע המנהג הכללי בציבור ללא מעורבותם של חכמים, אך אין בכך כדי לשנות את התמונה שמציגים חכמים, תמונה שיש בה עירוב של המצוי עם הראוי בעיניהם. למעשה, בעיני חכמים, מדובר בחקיקה בענייני חוזים אשר יוצרת כללים עליונים הגוברים על ההסכמות הספציפיות, או לכל הפחות על היעדר סעיפים מפורשים בחוזה עצמו. חקיקה כזאת מקובלת בדיני חוזים ונועדה לשתי תכליות מרכזיות: האחת, מניעת לחץ לא הוגן מידי הצד החזק בהסכם על הצד החלש לוותר על זכות מסוימת בחוזה; האחרת, מניעת פגיעה בשל חוזים שנעשו מתוך בורות, כאשר הצדדים לא היו מודעים לכל הפרטים האמורים להיות בחוזה⁶⁹דוגמה מובהקת לכך במשנה ובתוספתא במסכת טבול יום. המשנה קובעת: "התורם את הבור ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום... רבי יוסי אומר: אף מי שהיה בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי בית דין" (פ"ד מ"ז). כמו כן בתוספתא: "רבי יוסי אומר בכולן אם היה הדיוט ולא התנה תנאי בית דין הוא" (פ"ב הי"ז, עמ' 686). .

כפי שהעלינו לעיל (פ"ב מ"ב) ולהלן (פ"ה מ"א) רשאי היה אדם להוסיף על הסכום כרצונו, אך לא לפחות ממנו. בשניים משטרות מדבר יהודה לא נשמר גובה הכתובה, באחד מהם (מורבעת 20) הופיע הגובה בוודאות בכתובה, אך הוא קטוע, בשטר האחר כל השורה חסרה ואיננו יודעים אם נמסר בו גובה הכתובה. בשטר שלישי, כתובתה של בבתא (נחל חבר 10), הכתובה היא בגובה ארבע מאות זוז, פי שניים מהמינימום הנדרש. כתובה כזאת היא כתובתן של בנות כוהנים (לעיל פ"א מ"ה), וכפי שפירשנו כך היה מנהגם של בני עשירים. בבתא נמנתה עם שכבה חברתית זו. בכתובות המאוחרות תמיד מופיע סכום, ובדרך כלל עם תוספת נדיבה המפורטת היטב.

המונח "תנאי בית דין" נשמע כמו תנאי מוקדם החל על הסכמים בדיני ממונות, מעין מצע בסיסי שעל בסיסו מגיעים אנשים להסדרים מסוימים שאין לשנותם. במשמעות זו מופיע המונח במשנתנו ובפרקנו כמה פעמים בדיני כתובה. כך, למשל, גובה הכתובה המוצג כהלכה לכל דבר הוא בעצם תנאי בית דין. הוא הדין לכמה מרכיבים אחרים בכתובה כמו זכויות הבנים של האישה בכתובתה, וכיוצא באלו כללים נוספים. בחלק מהמקרים נאמר שם שגם אם סעיף מסוים לא נכתב בשטר הכתובה "חייב מפני שהוא תנאי בית דין". כלומר, התנאי הוא הסכם כללי החזק יותר מההסכמים הפרטיים. ייתכן שאם יש סעיף מפורש מנוגד הוא יהא חזק יותר מתנאי בית דין, אך התנאי חזק יותר במקרה שבו ההסכם אינו עוסק במפורש באותו סעיף.

כן משמע ממשנת דמאי (פ"ז מ"ג) הדנה בפועל ה"חוסך" גרוגרת מסעודתו ורוצה להקדישה למעשר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית, רבי יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין". רבי יוסי מסכים עם ההלכה שבפי רבן גמליאל, אך נותן טעם אחר להלכה זו. נראה שהדעה ש"לא יחסוך" קדמה לדור אושא וחכמי דור אושא נחלקו בטעמה, ועל כל פנים חשו בצורך להסביר את ההלכה.

טעמו של רבי יוסה מוסבר בתוספתא: "תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית ו(תרומת) מעשר שיני משל פועל" (דמאי פ"ח ה"ו; ירו', כו ע"ב). במשמעותו כאן תנאי בית הדין הוא הסכם מגביל וסמוי בין בעלי בתים לפועלים, הסכם שהוא חזק יותר מההסכמה בין הצדדים ומחייב את הכול.

במשמעות זו המונח מופיע במדרש. המשנה אומרת ששעות העבודה של הפועל הן כ"מנהג המדינה", והמדרש מוסיף שתנאי בית דין קובע את המקובל (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א; בראשית רבה, פע"ב ד, עמ' 839). הסתירה בין ההנחיה שיש להלך לפי מנהג המדינה לבין ההנחיה שיש בכך "תנאי בית דין" העסיקה פרשנים ואף את מעתיקי המדרש, ולא נרחיב בה, לענייננו חשוב שתנאי בית דין הוא חקיקה מקדימה החזקה יותר מההסכמות של שני הצדדים, או לפחות שהוא מחליף אותם בהיעדר מנהג מפורש בנושא⁷⁰כמה ממעתיקי המדרש בבראשית רבה הוסיפו שתנאי בית דין הוא כשאין מנהג מדינה. ראו חילופי הנוסח במדרש שם. אם כן, התנאי בא במקום שתיקת המנהג. . תנאי בית הדין בא במקרים אלו במקום שתיקת המנהג או ההסכם הדו-צדדי.

אם כן, "תנאי בית דין" הוא מונח הבא לבסס נוהג או הלכה חריגה, בכל תחום שהוא, שאין להם ביסוס משפטי רגיל⁷¹הבבלי מדגיש זאת בקבעו שהסכם רגיל חל רק על דבר קיים, אך יש צורך ב"תנאי בית דין" כדי שיחול על קניין עתידי, "דבר שלא בא לעולם" (בבלי, בבא בתרא קלא ע"א). .

השימוש בביטוי "תנאי" למעשה חקיקה אינו חריג. כך אנו מוצאים בספרות חז"ל: "עשרה תנאין התנה יהושע" (בבלי, בבא קמא פ ע"ב ומקבילות); "שבעה דברים התקינו בית דין... ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור" (משנה, שקלים פ"ז מ"ו); "...משרבו הפירות התקינו... ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה" (משנה, מע"ש פ"ה מ"ב).

ייתכן כי בתחילה שימש מונח זה לסעיף מגביל בחקיקה, בדומה לתקנת הפֵרות במשנת מעשר שני⁷²השוו: אפשטיין, ''קיימא-תנייא", בתוך אפשטיין, מחקרים, ב, עמ' 70, המדגים כיצד המונח "תנאי" בסוגיה בירושלמי מתייחס לחלק המשפט במשנה הפותח ב"ואם...". . כמו כן שימש המונח לתנאי יסוד לתחולתו של מצב מסוים, כמו שמתארים חז"ל את תקנות יהושע בן נון: "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ"⁷³השוו: אלון, המשפט העברי, עמ' 451, הע' 27. (תוס', בבא קמא פ"י הכ"ז ועוד). מכאן התרחב השימוש בביטוי "תנאי" למעשי חקיקה נוספים⁷⁴עוד יש לשים לב לניגוד שבין "תנאי בית דין" ובין "מתנה על הכתוב שבתורה". האחרון מבטא ניסיון של היחיד לעקוף את ההלכה בעזרת הסכמה מקומית; הראשון מבטא את סמכות בית הדין שלא לאפשר עקיפה של ההלכה בידי היחיד. .

בקובץ שבפרקנו יש מהתנאים המתאימים לדגם המוקדם של "תנאי בית דין". הקביעות לגבי פדיון משבי ולגבי זכויות הבנים והבנות הן התייחסויות למקרים משניים שבהם בית הדין מוסיף "תנאי" משלו, אם לא עשו זאת הצדדים בעצמם. לעומת זאת, התנאים שבמשנתנו מתאימים יותר לשימוש הרחב יותר ב"תנאי" כחקיקה. עם זאת, ניתן לומר כי אף המקרים של מות הבעל ושל גירושין נתפסים כמקרי משנֶה ביחס לנישואין בכללם.

משמעות המשנה היא שהכתובה אינה רק מסמך משפטי רגיל. כל הכתוב במסמך רגיל מחייב את הצדדים, והוא פוטר אותם ממה שאין בו. במקרה זה המסמך איננו מחייב. עד כאן הכתובה היא עדיין מסמך משפטי הכפוף להסכמות תחיקתיות מוקדמות. ברם, מה שהופך את הכתובה למסמך בעל אופי טקסי הוא העובדה שהוא למעשה מיותר, שכן גם ללא כל מסמך הבעל חייב בכל הכתוב בו, כך שלמעשה הכתובה מיותרת. יתר על כן, לעיל טענו שמאתיים הזוז, שהם מתנאי בית הדין, הם למעשה סכום בעל משמעות סמלית עם אופי מדרשי-ספרותי ולא סכום שנגזר מהצרכים הרֵאליים בני הזמן. להלן (פ"ה מ"א) נראה שבפועל היו דרכים לעקוף את הכתובה, כך שייכתב בה מאתיים זוז אך בפועל יתחייב הבעל על סכום נמוך יותר. אם כן, לא רק שהכתובה כפופה להסכמות אלא שהיו דרכים מקובלות לעקוף אותה. כך גם היו כללים לגבי כתיבת הנדוניה. הסכום שנכתב לא היה הסכום האמִתי אשר שני הצדדים התחייבו לו אלא היו מקדמים קבועים שדרכם "תרגמו" את הסכום הכתוב לסכום האמִתי ששני הצדדים התחייבו לו (להלן פ"ו מ"ב-מ"ד). גם במקרה זה אין הדברים הולמים שטר ממוני רגיל. עם זאת, היו בכתובה סעיפים שהיו רֵאליים ומחייבים (להלן פ"ט מ"א מ"ד ועוד). הכתובה הפכה, אפוא, כבר בשלב זה, למסמך דתי וחדלה להיות מסמך משפטי-ממוני במובן הרגיל⁷⁵ראו בהרחבה פירושנו לפ"ה מ"א. , עם זאת סעיפים ממנה עדיין נותרו בעלי משמעות ממונית לכל דבר. מצד אחד הפך הדבר את חתימת הכתובה למעמד טקסי, ומצד שני אִפשר הדבר לשמור על רציפות השימוש בכתובה עד לימינו אנו. ואכן, הכתובה מלווה את עם ישראל לדורותיו ודורות רבים הלכו לחופה והחלו את חייהם כמשפחה על בסיס מסמך זה שחלו בו רק שינויים מעטים. בתקופת התנאים לא היה המסמך מגובש סופית, כפי שנראה בסוף פירושנו לפרק זה. בכתובה כפי שהיא מוכרת לנו ממקורות חוץ-תנאיים נעסוק בסופו של פרק זה.

עוד אנו לומדים שאת הכתובה כתבו בחוג המשפחה, ולעתים לא הקפידו על נוסח הכתובה כנדרש בהלכה. כל זאת בניגוד לזמננו שבו יש לכתובה נוסח נוקשה לחלוטין, והרב או החכם אחראים למילוי הפרטים בה ולחתימה עליה. לא כך היה המצב בימי קדם כאשר מעמד הנישואים, כמו גם הגירושין או החליצה, היו בעיקרם משפחתיים-קהילתיים.

כתב לה שדה שווה מנה תחת מאתים זוז – אם במקום להתחייב לתת לאישה מאתיים זוז כתב הבעל בכתובה שייתן לאשתו שדה מסוים והשדה שווה רק מנה. ייתכן שמשפט זה עומד בפני עצמו כמקרה נפרד, שאף דינו, המובהר להלן, הנו "חייב – שהוא תנאי בית דין", זאת מכיוון שבחלק מעדי הנוסח הטובים אין וי"ו בראש המשפט הבא⁷⁶כך נראה לפרש, ואין זה המשך של התנאי הראשון. אמנם בחלק מעדי הנוסח נוספה וי"ו, "ולא כתב...", אבל וי"ו כזאת היא וי"ו החילוק ואינה מחברת את חלקי המשפט. ראו גילת, שבת, עמ' 60. .

לא כתב לה כל נכסים דאיתין לי אחריין לכתובתיך – אפשר שזה מקרה חדש, אבל אפשר גם ששני המשפטים הללו (כתב לה שדה...; לא כתב לה כל נכסים...) מתלכדים למקרה אחד, וכך פירשו רוב המפרשים. כלומר, המשנה מציגה את המקרה הבא: הבעל כתב בכתובה שייתן לאשתו שדה פלוני לכתובה והשדה שווה רק מנה, ויחד עם זאת הוא נמנע מלכתוב לה את הנוסח הסטנדרטי "כל נכסים דאיתין לי אחריין לכתובתיך", כלומר הבעל לא שעבד, כמתחייב, את כל נכסיו לחוב הכתובה. היינו יכולים להעלות על הדעת שבמקרה זה יש לאישה מקור לגבייה חלקית של הכתובה (השדה) ואין באפשרותה לגבות את היתרה משאר נכסיו של הבעל. המשנה קובעת כי הבעל חייב – להעמיד את כל נכסיו כמקור לכתובה ובבוא היום ניתן יהיה לגבות משאר נכסיו, שהוא תני בית דין – שכן חובה זו מוטלת עליו על ידי החקיקה הכללית של בית דין ואינה תלויה בהתחייבותו האישית.

מהמשנה נראה שבכתובה צריך היה להיות כתוב שכל נכסיו אחראים לכתובה. הכתובה הייתה כתובה ארמית, כמו כל השטרות בימי קדם (להלן). הנוסח במשנתנו מעורב, ארמית ועברית. בארמית צריך היה להיות כתוב "נכסנה די אית (אייתין) לי ערבאין ואחראין לכתובתיך". אצלנו נכתב "דאיתין לי", וכן ב- ג5 וברוב עדי הנוסח "דאית לי" או "אתיין לי" (פב, ג4), "דאיתנון" (ת, רא, נ) ונוסחאות קרובות אחרות. ברוב הכתובות הקדומות השתמרה נוסחה של התחייבות ואחריות. במורבעת 20: "[...] אקנא אחראין וערבין", וכנראה נאמר לפני משפט זה "שכל מה שיש לי ושאקנה...". בשני השטרות האחרים המשפט קטוע. בכתובת קלן מופיע גם משפט מעין זה: "ואחריין וערבין וכל [...] דהוא עתיד למקני בין נכסים בין מקרקעין מ[...] ויהוון אחריין [ו]ער[בין]". משפט מעין זה מופיע גם בשטרות מכר רבים, והוא מרכיב קבוע בנוסחאות השטרות, כגון:

נחל צאלים 8 – "ואנה יהונתן מזבנה וכל די איתי לי ודי אקנה אחראין וערבין למקימה ולמרק[א" (אני יהונתן המוכר וכל מה שיש לי אחראים וערבים להקים ולמרק)⁷⁷ירדני, צאלים, עמ' 95. "למרק" משמעו לסיים בעברית של התקופה ובארמית. .

נחל צאלים 9 – "ואנה יעקוב ודי איתי לי אחראין וערבין למשפיה ולמקימה..." (ואני יעקוב ומה שיש לי אחראים וערבים לשפות ולקיים...) (פעמיים)⁷⁸שם, עמ' 176. .

נחל צאלים 7 – "ואנא... מזבניא אחראין וערבין למרקה ולקימה" (אנו... המוכרים אחראים וערבים למרק ולקיים)⁷⁹שם, עמ' 33. .

נחל צאלים 21 – "וכל די איתי לך ודי נקנה אחראין וערבין"⁸⁰שם, עמ' 44. כל המשפט מושלם לפי הקטעים האחרים. ראו עוד גילת, שבי. .

נחל צאלים 45 – "[וכל די איתי לי ו]די אקנה ארחאין וערבין..." (וכל מה שיש לי ושאקנה אחראים וערבים...).

כן מופיעה הנוסחה בשטרות קרועים, כגון נחל צאלים 24א: "]אקנה א[חראין..."⁸¹ירדני, שם, עמ' 77. , ובשטרות רבים נוספים. ניתן אף לקבוע שהוא מופיע, בצורה כזאת או קרובה לזאת, בכל השטרות, להוציא את השטרות הקטועים.

המשפט "כל הנכסים שיש לי אחראים..." בא לכאורה לכלול נכסי דלא ניידי ומטלטלין כאחד. אנו נדון במשפט להלן (פ"ח מ"ח; פ"י מ"ג). גם המונח "נכסים" יידון בפירושנו להלן (פ"ח מ"א). שם נראה ש"נכסים" הוא מונח כולל, אבל בהקשר של המשנה שם הוא בא להדגיש שמדובר בקרקעות ובמטלטלין, למעט כספים או פֵרות הנזכרים במשניות אחרות.

מכל מקום, חכמים הקפידו על ביטחון הכתובה. למעשה אין התחייבות שאדם נוטל על עצמו שזכתה להגנה כמו הכתובה, וגבייתה קודמת לכל הפעולות שאדם עשה ברכושו לאחר הנישואים. בכך הרחבנו במבוא.

כפי שכבר אמרנו, כל השטרות המצוטטים בספרות חז"ל הם בארמית, כולל שטרות גטין וחליצה⁸²רבין, עברית וארמית; משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ג; תוס', פ"ד ה"ו-ה"י; תוס', יבמות פי"ב הט"ו; ירו', מועד קטן פ"ג ה"ג, פב ע"א; ירו', כט ע"א, ועוד. , וכך גם חלק גדול מציטוטי הכתובה המשובצים בפרקנו. להערכתנו נתפסה הארמית כשפת השלטון והחוק האזרחי; מן הסתם זו הייתה המורשת של שנות השלטון הפרסי במזרח, תקופה שהארמית הייתה בה שפת השלטון. נראה שספרות התנאים נכתבה עברית כהצהרה חברתית-דתית. אין להסיק מכאן בהכרח שגם הלימוד בבית המדרש היה בעברית⁸³ראו הנספח למסכת שקלים. , אך אם העברית הייתה שפה חיה, וברחוב רווחה יותר הארמית (להלן), הרי שרק בית המדרש נותר כמקום שבו הייתה השפה חיה ומדוברת. לעתים, בבוא המשנה לצטט משפט ארמי היא מתרגמת אותו לעברית. לעתים היה המשפט במקור בארמית, אך מעתיקי הנוסחאות תרגמו אותו, אולי מבלי משים, לעברית⁸⁴ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"ג. . כנראה גם בפרקנו תורגם המשפט "כל נכסי..." בחלקו לעברית. עסקנו בכך בהרחבה בנספח לשקלים, ושם הוכחנו טיעון זה.

התלמודים (ירו', כט ע"א; בבלי, נא ע"ב) מנגידים בין משנתנו לבין רבי מאיר⁸⁵הירושלמי קושר את משנתנו גם לדברי רבי מאיר להלן, פ"ה מ"א. ברם, כפי שנפרש את המשנה שם, ספק אם רבי מאיר חולק על רבי יהודה, ומכל מקום גם רבי יהודה שם מסכים שבשטר הכתובה צריך להיכתב "מאתים זוז". , שכן רבי מאיר הוא הקובע ששטר שלא נכתבה בו במפורש "אחריות נכסים"⁸⁶כלומר, כל נכסי הלווה אחראים לפרעון השטר. אין לגבות בו קרקעות משועבדות (בבא מציעא פ"א מ"ו). על כן, לכאורה, גם בכתובה יש צורך לכתוב במפורש את אחריות הנכסים. ברם, לשיטתם של חכמים בכל מצב נפרעים מנכסים משועבדים. כלומר, גם אם בשטר ההלוואה אין אזכור לאחריות נכסים, ואין ללווה כסף, רשאי המלווה להפקיע נכסים שהיו שייכים ללווה ונמכרו לצד שלישי. אם כן, גם בכתובה הימנעות מכתיבת אחריות נכסים אינה גורעת מתוקפה של הכתובה, שהרי הכתובה איננה נופלת מסתם מלווה. לשיטתם של חכמים ודאי שגם אם לא נכתבה אחריות נכסים בכתובה גובים בה מנכסים משועבדים, כדין כל שטר. המשנה מיותרת, אפוא, וברורה מעצמה. במסקנתו הירושלמי קובע כי רבי מאיר מבחין בין כתובה לשטרות אחרים, וכי אף הוא יודה שבכתובה אחריות הנכסים חלה אף ללא התחייבות כתובה. הבבלי, לעומת זאת, דוחה אפשרות זו ומציע הסברים אחרים. יש לציין כי בשטרות מכר וכתובה מהתקופה הקדומה מצוי מרכיב כזה של אחריות. הוא מופיע כמעט בכל השטרות, כפי שציטטנו לעיל.