משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 6 · משנה 6

יתומה שהשיאתה אמה ואחיה – המשנה מניחה כי האב רשאי לפסוק עבור בתו ולסכום שפסק יש תוקף, והיא ובעלה רשאים לדרוש סכום זה, אך לא יותר ממנו, ממשפחתה. לא כן האחים והאם שאין להם מעמד בר תוקף על היתומה (תוס', פ"ו ה"ח). על כן, יתומה שהשיאוה אמה או אחיה⁵⁸ראו משנה, יבמות פי"ג מ"א. רשאית למאן, מה שאין כן אם השיאה אביה (משנה, יבמות פי"ג מ"א, וראו פירושנו לה). המשנה קובעת כי במקרה של נישואין על ידי האם והאחים, אף אם אלה פסקו סכום גדול, האישה רשאית לתבוע רק את הראוי לה, אף אם סכום זה קטן מהסכום הנפסק. ייתכן, כמו כן, כי כוונת המשנה אף למקרה ההפוך, שבו האם או האחים פסקו לה סכום נמוך ממה שראוי לה וממילא היא זכאית לתבוע יותר מסכום זה.

ברוב עדי הנוסח נאמר שהשיאוה "מדעתה" או "לדעתה". מילה זו חסרה בכתב יד קופמן וכן בכתבי היד הארץ-ישראליים המשובחים⁵⁹פ, ל, ג3, ג19. , אך קיימת בעדי הנוסח הארץ-ישראליים הפחותים, בעדי הנוסח הבבליים ובעדי הנוסח של המשנה עם פירוש הרמב"ם.

לפי ההלכה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה אין נישואיה נישואים ואפילו אינה צריכה למאן (משנה, יבמות פי"ג מ"ב), אבל בפועל נהוג היה כנראה שבני המשפחה בהחלט ניצלו את כוחם החברתי והשיאו את הנערה (צעירה או בוגרת) כחלק מהרצון המשפחתי לדאוג לה על פי ראות עיניהם⁶⁰במבוא למסכת קידושין נרחיב בשאלה זו. . זאת כחלק מההתחייבות המשפחתית הבלתי כתובה לעזרה הדדית⁶¹כאשר האחים משיאים את אחותם הם מסייעים למצוא פתרון של קבע לנערה היתומה. את דמי הנישואים הם תורמים למעשה לאחותם. . במשנת סוטה (פ"ג מ"ח) שנינו: "האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה". המשנה אינה תולה זאת במפורש בדעתה של הבת, אך נראה כי המשנה מדברת על קידושין בעל כורחה של הבת או ללא ידיעתה. קביעה זו באשר לאב מסויגת, לכאורה, במשנת קידושין: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו", כלומר דווקא בנערותה ולא בבגרותה, ואולי אף לא בקטנותה⁶²לכאורה היה מקום לדקדק בלשון המשנה שהאב רשאי לקדש את בתו רק כשהיא נערה. ברם, דומה שנערה כאן היא בניגוד לבוגרת, ועיקר החידוש במשנה הוא שהאיש מקדש בשלוחו. במקבילות מדובר בסתם בת, בלי מגבלת הנערות. . התוספתא בקידושין מצרפת את משנת סוטה עם המשפט הראשון במשנת קידושין: "כשם שאין האיש מקדש לבנו בו ובשלוחו כך אין האשה מקדשת [את בתה]⁶³כך הנוסח בכתב יד ערפורט ובדפוס. ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 929, מעדיף נוסח זה. בה ובשלוחה" (פ"ב ה"א). יוצא, אם כן, כי ההלכה התנאית הגבילה את כוחה של האם לקדש את בתה אף במקום שבו היא נתנה כוח זה לאב. ההנחה היא כי לאחי הבת לא ניתן כוח יתר על זה של האם בעניין זה.

עדויות מפורשות לכך שהאב השיא את בתו לפי החלטתו אף בבגרותה ישנן רק בתקופה הבתר-אמוראית, וכך מסופר בספרות המעשים על אם המקדשת את בתה הגדולה⁶⁴ניומן, מעשים, קטע י, עמ' 114. . תשובת גאונים מנהירה לנו את המציאות הרווחת: "וששאלתם ראובן הוה ליה ברתא בוגרת וכולי. הכין איתחזיאת לנא מילתא דהכין מנהגא דכל בנות ישראל אף על גב דהויא ברתא בית אביה בוגרת ואפילו בת עשרים שנה ואיתיה לאב בחיים בתר אביה גרירא. וליכא מידי פריצותא וחוצפה בבנות ישראל לגלויי איהי דעתא ולמימרא לפלוני אני רוצה אלא על אביה סמכה. ולא מיבעיא דשדר סבלונות אמרינן חזקה ברתא בתר אביה גרירא" (תשובות הגאונים הרכבי, קצד). לגאון ברור שהאב ממשיך לטפל בבתו: "...ואם האב בחיים אחרי אביה נגררת, ואין דבר פריצות וחוצפה בבנות ישראל שהיא תגלה דעתה ולומר בפלוני אני רוצה". העדות אמנם מאוחרת מאוד, אבל לא מן הנמנע שהיא משקפת גם מציאות קדומה. מכל מקום זו המציאות שהכיר הגאון; איננו יודעים האם אכן זה היה המנהג הרווח בכל הקהילות מחוץ ל"קהילת הישיבה".

וכתבו לה מאה וחמשים זוז – כך הגרסה (מאה וחמישים, בווי"ו) ברוב עדי הנוסח הטובים הקדומים של המשנה⁶⁵ג3, ג9, ג16, ז, פ, ת. . ביתר עדי הנוסח: "מאה/מנה או חמישים". האות וי"ו במקרה זה אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו החילוק, "מאה או חמישים", ואין הבדל בין שני הנוסחים מבחינת התוכן.

יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה – אמנם המשפחה סיפקה את המינימום הנחוץ לפי ההלכה, אבל אם "ראוי" ליתומה יותר היא רשאית לתבוע זאת מהמשפחה. ייתכן שההגדרה של "מה שראוי להינתן לה" מתקשר לסוף המשנה הקודמת, "לפי כבודה". אם כן, הרי יוצא כי ההנחיה "לפי כבודה" היא אפוא נורמה הלכתית מחייבת לכל דבר.

להערכתנו "ראוי לה" ו"לפי כבודה" הם מושגים חופפים, ואין ביניהם אלא הבדלי סגנון ושפה הלכתית שונה במקצת. עם זאת, ייתכן להבחין בין המונחים באופן זה: "לפי כבודה" מתייחס במשנה הקודמת לקריטריון להוצאה מהקופה הציבורית עבור יתומה, כחלק מהלכות צדקה; "מה שראוי להינתן לה" במשנתנו מתייחס לחובת בני המשפחה לספק את צרכיה הממשיים. מעבר לכך, "לפי כבודה" הנו קריטריון המעמיד במרכז את הצורך כפי שהוא מוגדר חברתית, ואילו הקריטריון "מה שראוי" קובע את הצורך הראוי מבחינה תֵאורטית (מנקודת ההשקפה של חז"ל?). קרוב להניח שהצורך הראוי נקבע לפי הנוהג הממוצע בשכבה הבינונית (המצוי), אך ייתכן שחכמים ראו את הדברים אחרת וסברו שראוי שאישה תקבל יותר מהמקובל, או להפך, פחות ממנו.

רבי יהודה אומר אם השיאו הבת הראשונה יינתן לשנייה כדרך שניתן לראשונה – בניגוד למקובל שדברי תנא המופיעים תחת "רבי פלוני אומר" חלוקים על מה שנאמר עד כה במשנה, כאן אין רבי יהודה חולק על מה שנאמר אלא על ההמשך. כלומר, בדברי רבי יהודה מתחיל עניין חדש. לפי רבי יהודה, הנורמה שקבע האב בנדוניית הבת מהווה תקדים מחייב עבור יתר בנותיו, וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה – גם אדם המשיא את בתו עשוי לשנות מגודל המתנות שהוא נותן לבת, עקב השינויים במצבו הכלכלי. נראה כי המשפחה רשאית להגדיל ולהקטין את מתנת הפרידה בתנאי שיהא זה "לפי כבודה". הגבלה אחרונה זו אינה כתובה במפורש אלא שאחרת תיווצר מחלוקת בין משנה זו לקודמתה. הירושלמי (ל ע"ד) מוסיף שלעתים אדם משלם בשביל בתו ולעתים מקבל עליה כסף, לכן אין דין בת אחת זהה בהכרח לדין אחותה.

בתוספתא נשנית ההלכה שברישא ונוסף: "אף על פי שכתב להן הבעל דין ודברים אין לי עמה" (פ"ו ה"ח). הבעל אמנם כתב, אבל איש לא ייצג את היתומה והיא רשאית לערער, אף שבעלה אינו מערער.

המשנה מתארת מצב שבו אין לבת היתומה חלק בירושה המשפחתית. הנדוניה המינימלית שלה תלויה בהגדרה רופפת וסובייקטיבית של "לפי כבודה", והמשפחה עשויה להגדיר את כבודה בהתאם לרצונה. אבל יש גם ערך "אובייקטיבי" ל"לפי כבודה" (הראוי לה), והוא הערך שהחברה רואה אותו כראוי. האפשרות שהבת תתבע את שלה כשתגדל מהווה בלם מסוים לכך שלא יעשקוה, אך אינה מבטיחה זאת. חכמים היו ערים לחולשתה של היתומה וניסו לסייע לה. פתרון אחד נזכר לעיל והוא הסיוע הקהילתי, אך סיוע זה ניתן, באופן טבעי, רק לעניים, ולא לכלל האוכלוסייה. ביטוי אחר להגנה על היתומה יש בתוספתא: "יתום ויתומה שמבקשין לישא משיאין את היתומה תחלה, ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה יותר מן האיש" (פ"ו ה"ח). בהלכה זו זכות קדימה ליתומה על פני היתום, מפני חולשתה. דומה שההלכה מופנית לפרנסי הצדקה ולא למשפחה, שכן ממקורות אחרים אנו שומעים על פתרונות רדיקליים במסגרת המשפחה.

כן שנינו: "מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו, והבנות ניזונות ומתפרנסות. כיצד הבנים יירשו? אין אומרים אילו היה אביהן קיים נותן להם כך וכך, אלא רואין את אחד כאילו הוא אביהן קיים ונותנין להן. כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות? אין אומרים אילו היה אביהן קיים היה נותן להם כך וכך, אלא רואין שכנגדן היאך מתפרנסות ונותנין להן. רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים. רבי יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשנייה כדרך שניתן לראשונה..." (תוס', פ"ו ה"א-ה"ג). אם כן, לפנינו הלכה קדומה ושלוש עמדות המסבירות אותה. המכנה המשותף לכולן הוא שהבנות מקבלות דמי מזונות, ומן הסתם הדבר כולל גם תשלום החובה לנדוניה⁶⁶עיינו הוכחת ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 273. . ואכן, דברי רבי יהודה בהמשך התוספתא דנים בתשלום הנדוניה, וציטטנו אותם לעיל בפירוש משנה ה. רבי יהודה מציע מדד למדידת זכות הבנות מהירושה, וכאמור חכמים מתנגדים לכך שכן כל בת זוכה למענק אחר. הפתרון שהם מציעים הוא "שכנגדן היאך מתפרנסות", כלומר לראות כמה מקבלות בנות אותה שכבה ומעמד.

לא נאמר מה הדין אם הנכסים מועטים, אבל ניתן להבין שעל מקרה כזה חלה ההלכה שהיתומה קודמת ליתום והבנות ייזונו, בהתאם לעולה מהמשנה בפרק יג: "בנכסים ממועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים".

רבי מציע פתרון אחר, קיצוני עוד יותר, ולפיו בעצם הבנות מקבלות חלק בירושה (עשירית), ומן הסתם כיוון בכך לסכום שאב מעניק לבתו כנדוניה. בשאלה של ירושת הבת נדון להלן (פי"ג מ"ג).

כל אחת משלוש העמדות התנאיות מבטאת נקודת מבט אחרת על מחויבות המשפחה לנדוניית הבת. רבי יהודה מדגיש את השוויון הפנים-משפחתי כערך מרכזי, וממילא התקדים של הבת הראשונה מחייב עבור שאר הבנות⁶⁷ייתכן כי ברקע של עמדת רבי יהודה עומד הציווי המקראי באשר לבנים: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכֹר" (דברים כא טז). כשם שאין האב רשאי להחליט על דיפרנציאציה בין הבנים, למעט הבכור, כך אינו רשאי לערער את השוויון בין בנותיו. . חכמים מדגישים את היכולת המשפחתית ברגע נתון, ועל כן אינם כובלים את המשפחה לסכום הנקבע בעזרת תקדים. רבי מקבל אף הוא, כרבי יהודה, את ערך השוויון הפנים-משפחתי, אך הוא מחייב גם תקן מינימלי. כמו כן, את השוויון בין הבנות מיישם רבי באופן יחסי – בנקודת הזמן הנתונה הבת זכאית לעשרה אחוז מהנכסים. אם מצב הנכסים לא השתנה, הרי שהבת הבאה תהיה זכאית לסכום נמוך יותר⁶⁸הירושלמי מציע מודל מתמטי לחלוקה בין הבנות לפי שיטת רבי, במקרה של בנות מרובות ובן יחיד. ; אם ערך הנכסים יעלה או ירד, תהיה הזכאות בהתאם. השוויון, אפוא, אינו בזכות המוחלטת של הבת אלא בחובה היחסית של המשפחה כלפי הבת. נראה כי רבי מספק נוסחה הממזגת את נקודות המבט של רבי יהודה ושל חכמים ומוסיפה לכך קריטריון של חובה מינימלית באחוזים.