משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 13 · משנה 4

למשנתנו מקבילה בשבועות פ"ו מ"ג שהועברה מפרקנו.

הטוען לחבירו כדי שמן והודה לו בקינקנים – בדפוס "בקנקנים", אדמון אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע וחכמים אומרים אין "זו" הודייה [מן] הטענה – שלוש נוסחאות לפנינו. הראשונה, נוסח כתב יד קופמן וכתבי יד נוספים: "מן/מין הטענה"; השנייה, גרסת כתב יד קיימברידג' וכתבי יד נוספים: "ממין הטענה"; השלישית, גרסת חלק המשנה בחלק מכתבי היד של הבבלי ובעדי נוסח נוספים: "מקצת הטענה". חלק מכתבי היד אינם עקביים בעניין זה בין דברי אדמון לדברי חכמים, ובאחרים יש נוסחי כלאיים. מצב נוסח דומה נמצא במשנה הזהה במסכת שבועות. שלושת הנוסחים מתייחסים לדין המחייב שבועה כאשר הנתבע מודה חלקית בטענת התובע. משנת שבועות (פ"ו מ"א) הגדירה זאת במילים "אם אין הודייה מן הטענה פטור" (כך בכתב יד קופמן). הוראת הגבלה זו היא שאם אין כלל הודאה של התובע במשהו מתוך ("מן") הטענה של התובע אין הנתבע מחויב להישבע. קרובה למובן זה הלשון "מקצת הטענה" – כלומר, על הנתבע להודות בחלק, ולו קטן, מתוך טענתו של התובע כדי להתחייב בשבועה. לשון זו אינה מצויה בכתבי היד הטובים של המשנה במשנה הקובעת את הכלל העקרוני במסכת שבועות (שם), אך מצויה בהמשך המסכת (פ"ז משניות א-ג). כמו כן מצויה לשון זו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כב ח, עמ' 203). הלשון הנוספת המצויה בחלק מנוסחאות משנתנו, "ממין הטענה", אינה עוסקת רק בחלקיות אלא בזיקה שבין הטענה ובין ההודאה⁴⁶לשון זו מצויה אף במכילתא דרבי ישמעאל, פרשה טו, עמ' 301, בכל כתבי היד (בניגוד לדפוס). . כלומר, כדי להתחייב בשבועה על הודאת הנתבע להיות דומה בתוכנה לתביעה ואינה יכולה להיות "ממין" אחר. למעשה, דרישה זו מובלעת אף בלשון "מן הטענה", שכן אם ההודאה היא על דבר מסוג אחר הרי שלא הוכלה בתוך הטענה המקורית של התובע.

המשנה במסכת שבועות מביאה זה בצד זה את המקרה שלנו יחד עם מקרה אחר, "טענו חטין והודה לו בשעורים" (פ"ו מ"ג)⁴⁷לגבי הגרסאות השונות במסכת שבועות, האם מקרים אלה מובאים בנפרד או בזיקה זה לזה, עיינו בפירושנו למסכת שביעית פ"ו מ"ג. . מקרה זו הנו דוגמה מובהקת של הודאה שאינה ממין הטענה. המקרה שבמחלוקת במשנתנו הוא כאשר התובע טוען כלפי חברו שהשאיל לו כדי שמן מלאים ואילו הנתבע מודה שקיבל קנקנים, כלומר את הכדים עצמם, אך מכחיש שקיבל שמן. אדמון טוען כי הנתבע מתחייב שבועה, שכן הנתבע מודה בחלק מתביעתו של התובע. חכמים קובעים כי ההודאה והטענה אינן בעלות זיקה זו לזו. האמוראים התחבטו מדוע חכמים קובעים כי אין זיקה בין הטענה ובין ההודאה, ועל כן העמידו את משנתנו במקרים מסוימים⁴⁸בבלי, קח ע"ב ושבועות לט ע"ב – מ ע"ב; ירו', לו ע"א ושבועות פ"ו ה"ג, לז ע"א. .

נראה כי כפשוטה ההנחה היא ש"כדי שמן" היא תביעה המתייחסת לרוב לשמן עצמו, כאשר הכד משני לעניין ואינו אלא הכלי הנושא את מושא התביעה, השמן. כאשר הנתבע מודה שקיבל את הכדים עצמם הרי שלפי חכמים הוא אמנם מודה בדבר שהיה באופן מסוים מוכל בתוך הטענה, אך לא לכך התכוון הטוען ועל כן יש כאן הודאה שאינה מוכלת בטענה⁴⁹כפירוש הזה עולה בתוך דיוני האמוראים בשני התלמודים. . ההלכה המאוחרת (האמוראית) קבעה שההודאה צריכה להיות ממין הטענה, וזה כאמור פיתוח אמוראי, שטעמו בצדו, אך איננו במשנה.

אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון – אף כאן רבן גמליאל מכריע כדברי אדמון. זאת לכאורה בהתאם לעמדתו העקרונית של רבן גמליאל במסכת שבועות (פ"ו מ"ג), "טענו חטין והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב". עם זאת, יש להעיר כי ניתן לקרוא את משנתנו כמחלוקת משנית הדנה בשאלה אם יש לראות במקרה שלנו (כדי שמן – קנקנים) מקרה זהה לחיטים ושעורים. לפי הבנה זו רבן גמליאל גוזר קל וחומר: אם בטענת חיטים והודאת שעורים יש חיוב שבועה, ודאי שבטענת כדי שמן והודאה בכלים עצמם יתחייב הנתבע בשבועה.