משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 2 · משנה 4

זה אומר – אחד מן העדים החתומים על השטר מאשר: זה כתב ידי – זו חתימתי שלי, וזה כתב ידו שלחבירי – והחתימה האחרת היא אמנם חתימת חברי שחתם עמי; וזה אומר – וחברו החתום עמו על השטר מאשר: זה כתב ידי וזה כתב ידו שלחבירי – אף החבר מעיד ומאשר שזו אמנם חתימתו הוא, והחתימה הראשונה היא של חברו, הרי אילו נאמנים – לקיים את השטר. כפי שנראה להלן חלוקים חכמים בשאלה האם צריך עדות נוספת לאשר את חתימת העדים, או שעדותו העצמית של החותם מספקת. אבל אפילו מי שתובע עדות נוספת מסתפק בעד אחד נוסף, והוא החותם השני על השטר, וזאת מתוך החזקה שהשטר נכתב ונחתם כהלכה.

זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי – כל אחד מן העדים אינו מאשר אלא את חתימתו בלבד, צריכים שיצטרף עמהן אחר – יש להביא עד נוסף שיצטרף לעדות של כל אחד מהם כדי שיהיו שני עדים על כל חתימה וחתימה. אין אלו שני עדים ממש, שהרי אדם אינו יכול להעיד על עצמו. אבל העד איננו נוגע בדבר, והוא יכול להצטרף עם מישהו להעיד על העובדה שזה כתב ידו. [דברי רבי וחכמים אומרים אינן צריכים שיצטרף עמהם אחר] אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי – על החתימה של עצמו האדם נאמן ושניהם מצטרפים לעדות על ההלוואה. הנוסח ללא המילים המוסגרות הוא נוסח כתב יד קופמן, וכן פב²⁶במהדורת התלמוד השלם מצוין כי בכ"י ג34 חסרות מילים אלה והושלמו בגיליון, אך אין זו אלא טעות. בקטע גניזה זה, על אף חלקיותו, ניתן בבירור לקרוא את המילים האמורות בגוף הטקסט. , והוא שלם וברור. אבל ביתר עדי הנוסח נוסף "צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אינן צריכין לצרף עמהם אחר". כן הושלם משפט זה בגיליון כ"י קופמן בידי מגיה מאוחר. נוסח זה בעייתי, שכן גם הרישא יצאה מההנחה שהעד צריך סיוע לאישור חתימתו. אבל הבבלי הכיר את המשפט של חכמים והדגיש שהרישא נצרכה לדעת רבי (בבלי, כ ע"ב – כא ע"א).

בשני התלמודים מוסברת דעתו של רבי מפני שהעדות היא על השטר, ובלשון הסוגיה בבבלי (כא ע"א): "על כתב ידן הם מעידים". בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי זעירא תני בכתובות דבית רב דברי רבי (לעזר) על השטר, ודברי חכמים במעיד על המלוה" (כו ע"ג), ובבבלי: "כשתמצי לומר לדברי רבי על כתב ידן הם מעידים, לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים" (כא ע"א). ההבדל הוא, אפוא, בתפיסת עדות, האם היא עדות על הלוואה ויש כאן שני עדים, או עדות על הכתב ויש כאן בעל דבר ועד אחד.

רבי היה עורך המשנה, ובדרך כלל הוא עצמו אינו נזכר בה. חכם מוסר את דבריו בלשון סתמית, ורק התלמידים המוסרים את תורת רבם מזכירים אותה בשמו, ובדרך כלל גם זאת רק אם יש על כך חולק. כמעט בכל המקרים שרבי נזכר בהם במשנה ניתן לתלות את הדבר בשיבוש או בתוספת. במקרה שלפנינו נראה שלפני הבבלי אכן היה הנוסח של רוב כתבי היד שכלל את דברי רבי ודברי חכמים. נראה כי אף לפני הירושלמי היה נוסח כתב יד קופמן, ורבי זעירא שם מפנה ל"תני בכתובות דבית רב" (שם). על פי נוסח רבנו חננאל בירושלמי נמסרה עמדת רבי במקור זה²⁷בנוסח הירושלמי שבכ"י ליידן קיימת ההפניה "תני בכתובות דבי רב", אך חסרים דברי רבי עצמו. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 947. אולם על אף דברי אפשטיין (ועיינו בהערה הבאה) ניתן להציע כי נוסח המשנה המקורי אכן כלל אף את דברי רבי ואלו נשמטו מחמת הדומות ("אחר... אחר"). לפי הצעה זו, הירושלמי שבפירוש רבנו חננאל הנו נוסח משופץ ו"כתובות דבי רב" אינו קובץ ברייתות של רבי, אלא מסכת כתובות של האמורא רב (בדומה ל"תקיעתא דבי רב", "ספרא דבי רב", "שאר ספרי דבי רב", "ספרא דאגדתא דבי רב" וסתם "תנא דבי רב"), כפי שקבע אפשטיין במקום אחר (מחקרים, ב, עמ' 293 הע' 5). בקובץ זה, לפי נוסח הירושלמי בכ"י ליידן מוצע ניתוח של מחלוקת התנאים ולא המחלוקת גופה, ועיינו בהערה הבאה. . בברייתא שבירושלמי מיוחסים דברי רבי לרבי מאיר או לרבי אליעזר, ואכן גם ב- ז (כ"י קיימברידג' של המשנה) נכתב "רבי מאיר" במקום "רבי".

מסתבר כי "כתובות דבי רב" הוא נוסח של משנה מקבילה לנוסח שלנו. משנתו האישית של רבי נזכרת במקומות רבים בשם "דברי רבי", והיא נוסח מקביל למשנתנו, כנראה נוסח מאוחר יותר²⁸אפשטיין, מבוא, עמ' 74-43. אפשטיין עצמו אינו מביא את המקרה שלנו כדוגמה לתופעה זו אלא במסגרת דיונו על הברייתות של רב, מבוא, עמ' 174. . בדרך כלל היא מובאת בלשון "תניי דבי רבי". הניסוח בסוגיית הירושלמי מעיד שהברייתא הייתה ערוכה כמו המשנה במסכתות, ואחת מהן נקראה "כתובות".

המשנה עוסקת בעדות רגילה, ואין לה זיקה ישירה לכלל "הפה שאסר...". המשנה הבאה חוזרת לכלל "הפה שאסר...", משנתנו פוגעת, אפוא, ברצף המשניות העוסקות ב"הפה שאסר...", והיא נגררה אגב הדיון בעדויות שאינן שלמות ומלאות.