משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 4 · משנה 1

אבא ז"ל התחיל לכתוב פירוש זה, וכרע והותיר משנה פתוחה על שולחנו.

יהי זכרו ברוך, נשמתו צרורה בגן עדן, ודברי תורתו פרים ורבים.

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה שלאביה – להלן (פ"ו מ"א) המשנה מדברת על אישה נשואה שבושתה ופגמה שלה. דמי הבושת, הפגם והקנס אשר הפוגע משלם הם של אבי הנערה, כלומר חלק מהכנסות המשפחה. אין במשפט זה שבמשנה חידוש. ברור שהמפתה משלם וברור שהוא משלם לאביה, כפי שקובעת התורה: "אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקֹל כמֹהר הבתולֹת" (שמות כב טז). את ההלכה לגבי קנס שנינו במשנה ד בפרק הקודם. הדין במשנתנו בא רק בגלל ההמשך הקובע את ההלכה במקרים מורכבים יותר. רבי הביא, אפוא, את המשנה בגלל ההמשך, אך הביאה בשלמותה, אף שבכך הוא חוזר על מה שכבר נכתב לעיל.

והצער בתפושה – באנוסה. משנתנו משתמשת בלשון המקרא ("תפושה" מלשון "ותפשה ושכב עמה" – דברים כב כח), ולא בלשון חכמים שבה נעשה בעיקר שימוש בשורש אנ"ס. עם זאת יש לציין כי תואר השם "אנוסה" מופיע רק פעם אחת במשנה (יבמות פי"א מ"א), אך במדרשי ההלכה משמשים שני התארים, "תפוסה" ו"אנוסה"¹המונח "תפושה"/"תפוסה" מופיע רק במשנתנו ובמכילתא דר"י ובמדרש תנאים, כלומר במדרשים מדבי ר"י. ייתכן שיש כאן אבחנה טרמינולוגית בין מקורות שונים. . האונס חייב, בנוסף לקנס, הפגם והבושת, אף בתשלום עבור הצער. תשלומים אלו נמנו במשנה לעיל: "המפתה נותן שלושה דברים והאונס ארבעה; המפתה נותן בושת ופגם וקנס; מוסיף עליו האונס שהוא נותן את הצער" (פ"ג מ"ד). בדיוננו במשנה שם ציטטנו את הברייתא בתוספתא ובשני התלמודים: "מה בין אונס למפתה, אונס נותן את הצער, מפתה אינו נותן את הצער. רבי שמעון אומר זה וזה אין נותנין את הצער"²תוס', פ"ג ה"ו; ירו', פ"ג ה"ה, כז סע"ג; בבלי, לט ע"א; בבא קמא נט ע"א. בבבא קמא נמסרו הדברים בשם רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן מנסיא. . הירושלמי בראש הסוגיה למשנתנו מוסיף: "מאן תנא נערה? רבי מאיר, ברם כרבנין – אפילו קטנה" (כח רע"ב), והיא ברייתא השנויה בתוספתא, ומקבילות לה בשני התלמודים: "קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס, דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל שיש קנס אין מכר. וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתבגור יש לה קנס" (פ"ג ה"ח). משנתנו השונה "נערה שנתפתתה" ואינה שונה "קטנה" היא בשיטת רבי מאיר, והירושלמי ממשיך: "והצער בתפוסה – באנוסה, ודלא כרבי שמעון, דרבי שמעון פוטר את האונס מן הצער", והיא הברייתא שצוטטה לעיל³וראו דיוננו לעיל, פ"ג מ"ט. .

עמדה בדין עד שלא מת האב – הנערה עמדה בדין עם המפתה או עם האונס ותבעה הימנו את התשלומים המגיעים לה לפני מות האב, הרי הן שלאב – התשלומים מגיעים לאב; מת האב – משעמדה בדין, הרי הן – התשלומים, שלאחין – של אחי הנערה כדין יורשי האב, שכן משעה שעמדה בדין זכה בהם האב והורישם לבניו.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב [הרי הן] של עצמה – לפני שעמדה לדין הוא לא זכה בתשלומים ולא הורישם לבניו והתשלומים מגיעים לנערה עצמה, שכן עם מות האב היא ברשות עצמה.

עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן שלאב – שהרי נפסק הדין בעודה נערה ובעוד אביה בחיים.

מת האב – לאחר שעמדה בדין, הרי הן שלאחים – כדין יורשים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה – ורק משבגרה עמדה בדין, הרי הן שלעצמה –שכן בשעה שעמדה בדין הייתה כבר בוגרת העומדת ברשות עצמה. על כן, בין אם האב חי ובין אם הוא מת הקנס לעצמה.

הבוגרת זכאית לקבל את כל התשלומים לעצמה. לעיל (פ"ג מ"ג) דנו בשאלה האם נערה שהתארסה ולאחר מכן התגרשה או התאלמנה מקבלת את הקנס לעצמה, אך לכל הדעות הבוגרת היא ישות משפטית עצמאית. השאלה במשנתנו היא רק מתי הרגע הקובע למי יופנו התשלומים. לדעת חכמים הזמן הקובע הוא העמידה בדין. אין במקורות התייחסות לשאלה מתי בדיוק המועד הקבוע; אם הדין נמשך זמן רב ייתכן שהאב ימות באמצע המשפט, או שהיא תתבגר באמצע המשפט. ברם, בימיהם היה הדין מהיר ומידי וההתבגרות הייתה מועד עמום, כך שלשאלה זו אין מקום ממשי. לכאורה היה צריך לקבוע שהמעשה עצמו יהיה קו "פרשת המים". אם נאנסה כשהיא נערה התשלומים לאביה, ואם נפגעה בהיותה בוגרת התשלום לעצמה. ברם, לדעת חכמים המעשה עצמו טרם יצר זיקה כספית. ה"חיוב" הכספי נוצר רק מהדיון המשפטי, ולכן הזמן שבו היא מתחילה לקבל את התשלומים לעצמה הוא מועד העמידה בדין. תפיסת המשנה, כאן ובמקומות אחרים, היא שחיוב בדיני נזיקין ובדינים שבין אדם למקום חל על האדם רק מרגע עמידתו בדין. עד אז החיוב הוא בגדר הדבר הראוי להיות, אך הוא אינו מוטל על האדם כל עוד לא הכריע בכך בית דין. פסק הדין הוא היוצר את המחויבות, בשם החוק.

רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן שלעצמה – שאין האב זוכה בתשלומים משעמדה לדין אלא משעת הנתינה, שכן הכתוב אומר: " 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף' (דברים כב כח) – לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה". כך בלשון הבבלי (מב ע"ב), ובירושלמי (כח ע"ב): "תני רבי שמעון בן יוחי: 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף' – מלמד שאין האב זוכה אלא בנתינה". אם כן, המועד הקובע הוא התשלום עצמו, הגבייה בפועל. בירושלמי (כח ע"ב) יש גם דעה נוספת: "בשעה ראשונה", כלומר הזמן הקובע הוא מעשה האונס, שכל התשלומים נגזרים ממנו. הבבלי (מב ע"ב) התקשה מאוד בהבנת דעתו של רבי שמעון, שהרי באמת מועד הנתינה הוא רק מועד התשלום של חוב שטיבו נקבע כבר קודם. לדעת הבבלי ההלכה נקבעה בגלל דרשת כתוב מיוחדת. אנו, לשיטתנו, מתקשים לקבל את הדרשה כיסוד ההלכה. להערכתנו עמדת רבי שמעון פשוטה. הרי ייתכן שהאונס (או המפתה) יישאו את הנערה, ואולי במסגרת ההסכם גם יקטנו (או יבוטלו) יתר התשלומים, על כן רק במועד התשלום מתהווה ההתחייבות. אפשר גם שרבי שמעון רואה את תשלומי האונס והמפתה כמיועדים לאישה. כל עוד הנערה בבית אביה הרי הוא אחראי לפרנסתה ולרווחתה, כחלק מהיחידה המשפחתית. במקביל גם כל הכנסותיה שייכות למשפחה, כלומר לאב. בתור שכזה הוא מקבל את התשלומים. עם יציאת הנערה מרשות אביה על התשלומים להגיע אליה, שכן היא כבר אינה סמוכה על בית האב. כך או כך, משמעות הדברים היא שהכסף מגיע אל הנערה ולא אל יורשי האב – אחי הנערה או אחרים.

ומעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבת – אף על פי שלא גבתה את ערכם הם שייכים לאביה, ומת האב [הרי] הן שלאחים – המשפט המבאר "אף על פי שלא גבת" אינו מוסב אלא על מעשה ידיה, שכן במציאה אין כל מעשה של גבייה. כשעשתה מה שעשתה ב"מעשה ידיה" היה האב עדיין בחיים וזכה בערכם, והוריש את ערכם לאחרים.

כאמור, הנחת המשנה היא שכסף הפיצויים לנערה הוא לאביה. בירושלמי מתנהל דיון האם קביעה זו נכונה גם על נזקים רגילים, פיצויים שהיא מקבלת על פגיעות בה. ריש לקיש אמר שתשלומים אלו הם לעצמה, ורבי יוחנן אמר לאביה. בתחילה ניסתה הגמרא להסביר שאין כאן מחלוקת אלא ריש לקיש מדבר על נערה ורבי יוחנן על בוגרת, ברם מההמשך עולה שאכן מחלוקת לפנינו. התלמוד מביא ברייתא, והיא לפנינו בתוספתא: "החובל בבתו קטנה, נזקה שלה, והשאר הרי זה פטור. חבלו בה אחרים, נזקה שלה, והשאר עושה לו בהן סגולה" (בבא קמא פ"ט ה"ח-ה"ט). אם כן ה"נזק" שלה, כלומר התשלום עבור פגיעה קבועה, שייך לה, ובכל השאר אם הוא חבל הוא פטור (שכן התשלום מגיע אליו), ואם אחרים פגעו בה אמנם הכסף שייך לו אבל הוא עושה בהם "סגולה", כלומר למעשה הוא נותן לה אותו כמעין כסף כיס. המינוח אופייני למשפחה מורחבת. מבחינה משפטית רק לאב זכויות בעלות, אך בפועל יש לבני הבית רכוש אישי מסוים. רכוש זה הוא מה שהבן או הבת "סיגלו" לעצמם⁴ראו עוד בבלי, בבא קמא פז ע"ב. לפירוש "סגולה" ראו בבלי, שם שם; ליברמן, תוספתא כפשוטה לזרעים, עמ' 305, המפרש "סגולה" – "אוצר המשתמר"; בבא בתרא נב ע"ב, שפירשו "ספר תורה" או תמרים. נראה שהמינוח הארץ-ישראלי כבר לא היה שימושי בבבל. ראו ספראי, המשפחה. לנוסח הברייתא ראו גולדברג, בבא קמא, עמ' 170. : "כשם שהאשה מסגלת מאחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גבירתה" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, ב, עמ' 208), וכן: "רבי שמעון בן יוחי אומר משל לשני אחים שהיו מסגלים אחר אביהם, אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצרף דינר ומניחו. זה שהיה מצרף דינר ואוכלו נמצא אין בידו כלום וזה שמצרף דינר ומניחו נמצא מעשיר לאחר זמן" (ספרי דברים, מח כב, עמ' 108). הסגולה היא, אפוא, הסכומים הקטנים שהבן מקבל ויכול לצרפם לעצמו, או לבזבזם מיד. כמו כן: "קטן שאמר לאחד בשוק האכילני מעשר, מאכילו מפני תיקון העולם. אם היה לגדל אצלו כהן או לוי או עני, הרי זה מאכילן שלו. אם היה בן אשתו כהן או לוי או עני, הרי זה מאכילו מחלקו. אם חייב לו מזונות, או שהיה עושה עמו כדי מזונותיו, הרי זה מאכילו משלו, ועושה לו בחלקו סגולה" (תוס', תרומות פ"א הי"ג, ועוד).

כפשוטה, ה"סגולה" היא מעין הסדר פנימי בתוך הבית. באופן משפטי התשלום מגיע לאב, אבל בפועל הוא נמסר לבת ובא לבטא את השתתפותו של האב בנזק שנגרם לילדיו.

מכל מקום, לפי ריש לקיש דין כסף הפיתוי או האונס שונה מכספים רגילים בכך שהוא מגיע לאב. ואכן, בתפיסתם של חכמים, הנזק לנערה, לשמה הטוב ולכבודה הוא בראש ובראשונה נזק למשפחה, כלומר לאב. הצער על מעשה האלימות הוא שולי בהשוואה לפגיעה בכבוד המשפחה ולנזק לסיכויה להתחתן. עיקר הנזק הכספי הישיר הוא בסיכוי לקבל עבורה מוהר גבוה וכתובה מלאה (מאתיים זוז); שאר המרכיבים נתפסו כזניחים. האחים הם יורשי האב, ואין חולק על כך. עם זאת, ברייתא הנשנית על ידי רבי חייא קובעת שאינם יורשים תשלומים עתידיים (שטרם הגיעו לידי האב) על פגיעה של אונס ופיתוי (ירו', כח ע"ב). נראה שאותו עיקרון לפנינו: מכיוון שהאחים אינם רשאים לקדשה, אין הם זכאים גם לקבל את התשלומים עבור ה"פגיעה" ב"ערכה הכספי" בשוק הנישואים⁵האם והאחים רשאים לקדש קטנה, אך היא רשאית למאן בהיותה בוגרת, ואף להתמקח מחדש על תנאי כתובתה. ראו משנה, יבמות פי"ג מ"א. . הבנות עומדות בזכות עצמן ויש לאחים מחויבויות כלפיהן, אך האחים אינם נכנסים בנעלי האב בעניין זה.