משנת ארץ ישראל על משנה כתובות · פרק 1 · משנה 8

שתי המשניות האחרונות במקבץ זה עוסקות בשאלה אחת, בנאמנותה של האישה על כשרותו של האיש שעמו קיימה יחסי אישות. המשנה הראשונה דנה בנאמנותה של האישה לגבי עצמה, כלומר נאמנותה שהאיש שעמו קיימה יחסים לא היה פסול ולא פסלה לכהונה. המשנה שלאחריה דנה בנאמנותה כלפי ולדה שעתיד להיוולד.

ראוה מדברת עם אחד – במשניות שבדפוסים, כבר מדפוס ראשון, נוסף: בשוק, ואינו במשנה שבשני התלמודים, "ומחקם ה"ר יהוסף ז"ל" (מלאכת שלמה)⁶⁵מהמשך המשנה ברור כי ההקשר אינו של פעולה פומבית אלא של אירוע אינטימי, ועל כן המילה "בשוק" ודאי אינה מתאימה. .

בתלמוד הירושלמי (כה סע"ג): "ראוה מדברת עם אחד כו' מהו 'מדברת'? נבעלת, ולמה תנינן 'מדברת'? לשון נקי", ובבבלי (יג ע"א): "מאי 'מדברת'? זעירי אמר: נסתרה. רב אסי אמר: נבעלה". אמרו לאישה⁶⁶בדפוסי המשנה נוסף במפורש "אמרו לה", אך אינו בעדי הנוסח העיקריים ואינו נצרך. פעמים רבות בתיאור שיחות בספרות חז"ל העורך נוקט לשון קצרה ומביא רק את תוכן האמירות ולא את ההפניות אליהן ("אמר/ה/ו לו/לה/להם"). : מה טיבו שלזה – מה מעמדו של אדם זה?

איש פלוני וכהן הוא – כלומר, נסתתרתי ונבעלתי בידי איש ישראל כשר שאינו לא ממזר או פסול אחר. המילה "כהן" היא לאו דווקא, כאותה ששנינו בסוף משנת יבמות: "ולא תהא כהנת כפונדקית" (פט"ז מ"ז), שאין פירושה אלא שאישה ישראלית כשרה מן הדין שתהא נאמנת כפונדקאית. האישה מצהירה שהאיש שעמו נסתתרה ונבעלה אינו פסול לנישואין, וייחוסו ללא פגם ככהן. בדוחק אפשר גם להציע שהמשנה מרמזת לכך שאישה שנבעלה לכהן אחד כשרה לכהן אחר. כלומר, גרושה מכהן כשרה לכהן אחר. ביחזקאל מד כב נקבע שאלמנת כהן מותרת לכהן, בניגוד להלכת חז"ל. אפשר גם שהיא בהיריון, ואם הבועל כהן הוולד יהא כהן. ברם, הסבר זה מחייב להניח שהיא בהיריון, דבר שלא נזכר לעיל. יתר על כן, במשנה הבאה מדובר על מעוברת, משמע שבמשנתנו היא איננה מעוברת. עוד אפשר להציע שכך היה המעשה, ובאמת כהן דינו כישראל כשר, או שהמילה "כהן" נגררה מהמקרה הבא, ששם הוא מהותי.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת – והיא כשרה להינשא לישראל וצאצאיה יהיו כשרים להינשא לכהונה, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה לממזר ולנתין עד שתביא ראיה לדבריה – אין אנו יודעים מה טיבו של האיש אשר נבעלה לו ועליה מוטל להביא ראיה שהוא אינו פסול, שכן האיש הפסול, כגון הממזר או הנתין, פוסלים בת ישראל והיא פסולה לנישואים לעולם (משנה, יבמות פ"ו מ"ב).

ייתכן, עם זאת, כי המשנה אינה עוסקת בעדות ישירה על קיום יחסי אישות אלא דווקא על התרועעות חברתית. קריאה זו מעמידה את רבי יהושע כעמדה קיצונית ביותר: מספיק שהאישה תיראה מתרועעת עם אדם לא ידוע כדי שהיא תהיה בחזקת בעולה לנתין או לממזר. עמדה זו מבוססת על שתי חזקות – האחת שהיא קיימה יחסי אישות, והאחרת שהאדם שעמו קיימה יחסים אלה הנו נתין או ממזר, כלומר פסול.