ובה"א לא עולה ולא נאכל. לשון הר"ב, ואין להקשות ב"ה היינו ת"ק דאמר לעיל דאסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, די"ל דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל. כל זה הוציאו מהתוספות (דף קד:) וז"ל אמאי דגרסינן בש"ס (שם) ר' יוסי היינו ת"ק וכי תימא וכו' אלא קמ"לן מאן ת"ק ר' יוסי. וז"ל התוספות: ר"י היינו ת"ק. אב"ה לא פריך היינו ת"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל.
והנה תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב"ש וכו' היינו ת"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו' ובה"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב"ה. וקאמר דלא הקשה בש"ס זה משום דקסברא דת"ק נמי כי אמרו אליבא דב"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב"ה, וב"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב"ש היא. וכה"ג מצינו בש"ס דיבמות דף קכ"ב ע"א.
ומטעם זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת"ק אלא סברת ב"ה היא, כמו שפירש אח"כ שהסתם הוא לב"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב"ש וב"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ"לע. ויהיה מה שיהיה הר"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה"ק, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב"ש לגבי ב"ה, דב"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא"כ קשה מה שהקשה התי"ט דלמה פסקו כת"ק, אלא ודאי צ"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע"ש, ועיין עוד מ"ש בפ"ד דנדה משנה ג':
והנה תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב"ש וכו' היינו ת"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו' ובה"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב"ה. וקאמר דלא הקשה בש"ס זה משום דקסברא דת"ק נמי כי אמרו אליבא דב"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב"ה, וב"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב"ש היא. וכה"ג מצינו בש"ס דיבמות דף קכ"ב ע"א.
ומטעם זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת"ק אלא סברת ב"ה היא, כמו שפירש אח"כ שהסתם הוא לב"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב"ש וב"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ"לע. ויהיה מה שיהיה הר"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה"ק, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב"ש לגבי ב"ה, דב"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא"כ קשה מה שהקשה התי"ט דלמה פסקו כת"ק, אלא ודאי צ"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע"ש, ועיין עוד מ"ש בפ"ד דנדה משנה ג':