תוספות יום טוב על משנה נגעים · פרק 13 · משנה 2

האבן שבזוית. פי' הר"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז"ל רש"י בפ"ט דחולין דף קכ"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע"כ. וה"ה דה"מ למימר האבן הראשה כר"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול:

ראש ופתין. כתב הר"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י״ח:ה׳) משליך קרחו כפתים (תהילים קמ״ז:י״ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר"ם שכתב וז"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ"ל:

נראה בראש נוטל את כולו. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא *[וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר"ם לעיל אסברא לה בחולץ]: