תוספות יום טוב על משנה נגעים · פרק 5 · משנה 2

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ"מ בריש פ"ג מהט"צ להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש: