מלאכת שלמה על משנה ברכות · פרק 8 · משנה 6

אין מברכין כו'. כתב בבית יוסף סי' רצ"ז כתב בא"ח בשם הרשב"א ז"ל כל שבירך על א' מאותם ששנינו במשנתינו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך. ע"כ:

של גוים. כתב רד"ק ז"ל בשרש גוי ורבותינו ז"ל הרגילו בלשונם לקרא לאיש אחר שאינו מישראל גוי. והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצין לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר. ולא נברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות. לפיכך היו אומרים גוי כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. והא דתנן בסיפא וכו'. אמר המלקט. ובירוש' משני תפתר בעבודת כוכבים של ישראל. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואשמעי' דאע"ג דפקר ואין מאמין בה אלא להטעותם אין מברכין עליו:

של מתים. ובירושל' הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הן עשויין:

עד שיאותו לאורו. ע"ז סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמ'. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר. וי"א מפני שגדלים והגדול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע. ה"ר יונה ז"ל. ובירושל' ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלהים פי' וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אח"כ ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר יותר בבבלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל: