משנה סנהדרין · פרק 6

נגמר הדין. מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין. שנאמר (ויקרא כד, ד) הוצא את המקלל. אחד עומד על פתח בית דין. והסודרין בידו. ואדם אחד רוכב הסוס רחוק ממנו. כדי שיהא רואהו. אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות. הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו. ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות. מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ובלבד שיש ממש בדבריו. מצאו לו זכות. פטרוהו. ואם לאו. יוצא ליסקל. וכרוז יוצא לפניו. איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל. על שעבר עבירה פלונית. ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שיודע לו זכות. יבא וילמד עליו:

היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות. אומרים לו התודה שכן דרך המומתין מתודין. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז, יט) בני שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה וגומר. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וגומר. ומנין שכיפר לו וידויו. שנאמר (יהושע ז, כה) ויאמר יהושע למה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה. היום זה אתה עכור. ואי אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות. אומרים לו אמור. תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. רבי יהודה אומר אם היה יודע שהוא מזומם. אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה. אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן.

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין אותו את בגדיו. האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים האיש נסקל ערום. ואין האשה נסקלת ערומה:

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מתניו. נהפך על לבו. הופכו על מתניו. אם מת בה יצא. ואם לאו. השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה יצא. ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר (דברים יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. כל הנסקלין נתלין. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים האיש נתלה. ואין האשה נתלית. אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. אמרו לו שמנים נשים תלה. ואין דנין שנים ביום אחד. כיצד תולין אותו. משקעין את הקורה בארץ. והעץ יוצא ממנה. ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל. ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד. ואם לן עובר עליו בלא תעשה. שנאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגומר. כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל:

אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער. שכינה מה הלשון אומרת כביכול. קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים. ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים. אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין. אחת לנהרגין ולנחנקין. ואחת לנסקלין ולנשרפין:

נתעכל הבשר. מלקטין את העצמות. וקוברין אותן במקומן. והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים. ובשלום העדים. כלומר שאין בלבנו עליכם כלום. שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין. אבל אוננין. שאין אנינות אלא בלב: