עיקר תוספות יום טוב על משנה בכורות · פרק 5 · משנה 4

בכור. איל מנגח, רודפו לאדם לנגחו, ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום, ישחט עליו ואפילו היה כהן, לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:

גמרא, פשיטא, מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:

שיש מומין שאין ראוין לבא בידי אדם כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:

צ"ע, דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין, וא"כ מאי איריא כהן רועה, אפילו שאין רועה נמי לא כו'. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא, דאיכא בין ת"ק לר"מ דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים וב' שהם רועים אינם נאמנים על של רבם, דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן יש לפרש כך. ולפיכך י"ל דדייק לכתוב כהן רועה, לומר דאיכא בין רועה לאחר, דרועה אפילו שנים אינם נאמנים, ושאינם רועים כשהם ב' נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר, לומר שכשאין אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא. וממילא דאפילו אינו רועה נמי, דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נ"ל ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו זאת. ובעיקר סמך על המסקנא. ועתוי"ט:

תמיהני, דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמרא ורש"י ותוס' נמי ליתא אלא בכהנים. אבל שאינו כהן אפילו חד מהימן:

ולא קשיא אהלכתא דסוף פרק ד' דדמאי החמרים שנכנסים לעיר כו' דחיישינן לגומלין, התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין, משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבוא לידו בכור ויטיל בו מום, לחשש גומלין כי האי לא חיישינן. וכל שכן לפירש"י דההיא דדמאי בשכלי אומנות בידו דמוכח דבא למכור ולא להצניע ולכך חייש לגומלין אך בלא זה לא קשה מידי, דלא פסק כרשב"ג אלא בבכור. ועתוי"ט:

החשוד כו'. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות. רש"י. וכתב הטור, מפני שיש להן טורח גדול לטפל בו עד שימות. ועתוי"ט שהאריך: