עיקר תוספות יום טוב על משנה כתובות · פרק 10 · משנה 4

כן כתב הר"מ. וכשתפסו מחיים, דאי לא תימא הכי, מתניתין דלא כהלכתא. ועתוי"ט פלפול נאה לאומרו:

ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש משנה ו', דמאי שנא. תוי"ט:

וזה לשון רש"י, מדין ודברים סליקית נפשאי, לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך, אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים. ועיין תוי"ט:

ואשמועינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקה לה בעלת מנה לגמרי ודאי דעת בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד, אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות, וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק. קמשמע לן. הר"נ:

וכן שלשה. כלומר, כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין. הרי"ף. דודאי שאין דיניהם שוין. דבכתובה דוקא כשכתבה כו'. אלא כלומר כד אתרמי כו'. תוי"ט:

מסיים הר"מ, או הוסיפו עליו בחילוף או פיתתו על דרך זה. ודעתו כדעת רש"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. ופירש הטור, הואיל ואין להם אלא סכום הראשון. וזה לשון התוספות, שלדעת כן השתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו. ועתוי"ט: