עיקר תוספות יום טוב על משנה כתובות · פרק 7 · משנה 1

כיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה ליהנות משלו כו', דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה, אלא באומר הנאת תשמישך עלי, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. הר"נ:

ותימא, דאפילו אם מספיקים איך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד', ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין [כח] בנדר להפקיע אע"פ שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה כו'. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שהיה לו להר"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל כו'. ומיירי ששתקה (דאם לא כן אינו מיפטר בכך, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן) דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הוה לה לתובעו, או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:

שלשים יום כו'. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו, או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם כו':

כיון שאינו אומר כל השומע יזון לא עביד שליח. מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמ'. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס, דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד, הוי שלוחו, כדמוכח בסוף פרק ד' דנדרים. תוס'. ועיין מה שכתבתי שם. ושרי נמי על ידי חנוני:

והא דהמשרה במשנה ח' פרק ה', שלא על ידי נדר הוא. הר"מ. ובירושלמי, דלעיל דוקא כשקיבלה עליה:

חודש. אביי אמר, בכהנת לחוד פליג. וחודש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא. ורבא אמר, חודש מלא וחודש חסר [נמי] איכא בינייהו. גמרא:

ובכהנת. רוצה לומר אשת כהן. הר"מ: