משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 1 · משנה 4

הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים – הוא התאריך האחרון לתחילתה של ירידת הגשמים, ובלשון התנאים זמנה של "רביעה ראשונה". בתוספתא אנו קוראים במחלוקת תנאים: "אי זו היא רביעה ראשונה, רבי מאיר אומר ביכורה לשלשה (לשלשה במרחשוון, כפי שמתברר בהמשך דברי התוספתא), בנונית לשבעה, אפלה לשבעה עשר. רבי יהודה אומר הבכירה לשבעה, בינונית לשבעה עשר, אפילה לעשרים ושלשה. רבי יוסה אומר ביכירה לשבעה עשר, בינונית לעשרים ושלשה, אפילה לראש חדש כסליו. וכן היה רבי יוסה אומר אין היחידים מתענין אלא מראש החודש"¹¹⁴תוס', פ"א ה"ג ומקבילות בשני התלמודים: ירו', ראש הלכה ג, סד ע"א; בבלי, שם ו ע"א; נדרים סג ע"א. . מדברי רבי יוסי בסופה של ההלכה ברור שזמן הרביעה האפילה הוא הזמן שהיחידים מתחילים להתענות בו, כפי שמפורש בהמשך המשנה. משנתנו הקובעת כי כבר בשבעה עשר במרחשוון היחידים מתחילים להתענות היא משנתו של רבי מאיר וכמסקנתו של התלמוד הירושלמי, שכן הוא מקדים את זמנה של הרביעה הראשונה.

התחילו היחידים מתענים – אין בית הדין מכריז על תענית ורק היחידים החלו להתענות. במילה "יחידים" אין המשנה מתכוונת לומר שאנשים יחידים, בודדים, הם שמתענים ולא הציבור, אלא סוג מסוים של אנשים או של חבורה מסוימת. בתלמוד הבבלי הגמרא שואלת: "מאן יחידים? אמר רב הונא רבנן" (י ע"א)¹¹⁵פירוש זה של הבבלי הולם את ההתפתחות בחברה היהודית הבבלית ובמסורת של התלמוד הבבלי הממקדות מסגרות חברתיות כאילו היו מסגרות לימוד. הדוגמה הטובה ביותר היא דברי רב הונא במגילה כז ע"א-ע"ב. הוא רואה עצמו כ"חבר עיר". "חבר עיר" הוא מוסד ציבורי רחב יותר משבעה טובי העיר, אך במציאות של יהודי בבל רב הונא הוא "חבר עיר". ראו ספראי, הקהילה, עמ' 75 ואילך. . אולם מברייתא המצויה בתוספתא ובשני התלמודים (תוס', פ"א ה"ז; ירו', ראש ה"ד [סד ע"א]; בבלי, י ע"ב) עולה שיחידים הם אלו שמתמנים פרנסים על הציבור או כל שראוי למנותו פרנס על הציבור (בבלי), ובהמשכה של הברייתא¹¹⁶תוס', כאן; בבלי, כאן, וכן ירו', ברכות פ"ב ה"ט, ה ע"ד. מובאת מחלוקת תנאים האם כל אחד הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, ואף נאמר כי תלמיד רשאי לעשות עצמו יחיד. "אי זהו יחיד? רבי שמעון בן לעזר אומר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מנוהו בית דין על הצבור. רבי שמעון בן גמליאל אומר דבר שהו של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, ותלמיד חכם עושה, ותבא עליו ברכה. דבר שהו של שבח, לא כל הרוצה [לעשות] עצמו יחיד עושה, ותלמיד חכם עושה, אלא אם כן מנוהו בית דין על הצבור. רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר בדבריו" (תוס', פ"א ה"ז). המילים המודגשות "תלמיד חכם עושה" הן תוספת, החוזרת שלוש פעמים, ובכל פעם היא פוגמת במבנה המשפט. ברור, אפוא, שזו תוספת של חכמים הטוענים בכך שתלמיד חכם רשאי "למנות עצמו" כ"יחיד" ולהתנהג כ"יחיד''. אבל גם מותר לשמוע מהברייתא שבמקורו של דבר היחיד לא היה תלמיד חכם, ולדעת חלק מהתנאים הוא זקוק למינוי ציבורי, ומן הסתם הכוונה להכרה ציבורית ולא למינוי פורמלי.

עוד אנו שומעים שליחידים גם יתרונות חברתיים (דבר של שבח).

"יחידים" הם, אפוא, מעין חבורה או חוג, אלא שאין בידינו ידיעות מרובות על טיבם. מדברי רבן שמעון בן גמליאל נראה שיש שזה שבח להתמנות על יחידים. הם נזכרים בעיקר בזיקה לתעניות. במשנה ו של פרקנו נאמר כי לאחר שגזרו שלוש עשרה תעניות שוב אין גוזרים תעניות על הציבור, אבל "היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן". במדרשים נזכר כי היחידים נוהגים לצום בין ראש השנה ליום כיפור¹¹⁷ויקרא רבה, ל ז (עמ' תשה); קהלת רבה, פ"ט. בפסיקתא דרב כהנא, פסקא כז עמ' 412: הכשרים. . במסכת יומא המשנה מתארת את מעשה הפיס לתמיד של שחר: "הממונה אומר להם הצביעו ומה הן מוציאין? אחת או שתים (אצבע אחת או שתי אצבעות רצופות)" (פ"ב מ"א), ולמשנה זו שנינו בברייתא: "לא היו מוציאין שתים שתים אלא אחת אחת. היחידים שבהן מוציאין שתים שתים ולא היו מונין את היתירה" (תוס', יומא פ"א ה"י; סוכה פ"ד הט"ז; בבלי, יומא כג ע"א). היחידים הם חבורה מסוימת שקיימת כבר בימי הבית; נמנים עמה כוהנים, ואולי זו חבורה ייחודית של כוהנים שיש להם זכות או נוהג המיוחד להם, המוכר ומכובד בסדרי העבודה. בנוסח שלפנינו בתלמוד הבבלי (שם) כתוב בברייתא "במה דברים אמורים בבריא אבל בחולה אפילו שתים מוציאין". אולם משפט זה חסר בכי"מ ובכ"י האחרים ובספרי ראשונים, וכן לא היה לפני הרמב"ם בהלכות הירושלמי¹¹⁸ראו במבואו של ליברמן, עמ' יא והערה 83. . הבבלי (שם) שואל על המשנה: "השתא, שתים מוציאין אחת מבעיא"¹¹⁹= אם מוציאים שתיים [שתי אצבעות] – אחת זו שאלה? , ורב חסדא עונה: "לא קשיא, כאן בבריא כאן בחולה". אולם לא במשנה ולא בברייתא נזכר ההבדל בין בריא וחולה. כן קשה לתאר שבין העומדים לפיס לעבודת קרבנות יש חולים שקשה להם להצביע באצבע אחת והרשו להם להצביע בשתי אצבעות; ומהו ההבדל בין הצבעה באצבע אחת להצבעה בשתיים? אין להצבעה באצבע אחת או בשתיים עניין לבריאים או חולים, אלא שזה היה נוהגם, או מעין זכותם היתרה, של הכוהנים הנמנים עם חבורה זו שחבריה נקראים "יחידים". סיוע לכך כי היחידים הם מעין חבורה מסוימת יש למצוא בספרות הסורית-נוצרית של המאה החמישית. הנזירים נקראים "יחידיים" ומסדר הנזירים כונה "יחידואיתא"; אלו הם נזירים, אנשי קודש, מחוללי נסים¹²⁰אבו-זיד, יחידואיתה. .

אם כן, היחידים הם חבורה של אנשי מעשה המרבים בסיגופים ולהם זכויות יתר בתחום הדתי. הבבלי מדגיש שחכמים הם כיחידים, וזה חלק מתפיסתם של אמוראים, ושל חכמים בכלל, המעמידה את לימוד התורה במרכז הפעילות הדתית. התוספתא מדגישה שחכמים רשאים לנהוג בעצמם בדרכי "יחידות"; זו דרכם של חכמים לנכס לעצמם את יתרונותיה של שכבה חברתית מתחרה. כך גם נהגו חכמים ביחס לחסידים או לאנשי הסוד, וטענו כי הדרך לחסידות והדרך לידיעת הסוד עוברת דרך בית המדרש¹²¹ראו הנספח למסכת חגיגה. .

שלוש תעניות – שתי תיבות אלו אינן בכ"י קופמן ובנוסחאות האחרות, ארץ-ישראליות ובבליות, אולם היו לפני הבבלי ובעדי נוסח מעטים¹²²מילים אלו נמצאות ב- מג, נ, דו, ל, ו ובדפוס וילנא. . במשנה שלפנינו לא נאמר באילו ימים היו שלוש התעניות, אולם בפרק ב מ"ט המשנה שונה: "אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע את השערים¹²³המקורות התלמודיים אינם מסבירים כיצד תגרום הכרזת התענית בחמישי להפקעת השערים. הפירוש המיוחס לרש"י (י ע"א ו- טו ע"ב) מסביר: כשבעלי החנויות רואים שקונים למוצאי יום חמישי שתי סעודות גדולות, אחת לסיום התענית ואחת לשבת, סבורים שבא רעב לעולם ומייקרים את השער. ההסבר הכלכלי פשוט יותר. יום חמישי הוא יום קניות מוגבר, והכרזה על סכנת בצורת מעלה את המחירים. אלא שלוש תעניות הראשונות שיני וחמישי ושיני ושלוש שניות חמישי ושיני וחמישי. רבי יוסה אומר: כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא שניות ולא אחרונות". הבבלי למשנתנו מוסיף: "תניא נמי הכי: כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני" (י ע"א). מקורות רבים מימי הבית ומן הימים שלאחריו¹²⁴ראו במבוא. ומקורות חיצוניים מעידים כי אלו אשר נהגו לצום, והיו חוגים שנהגו בכך, צמו פעמיים בשבוע בשני ובחמישי. היחידים שהחלו להתענות על הגשמים שמאחרים לבוא החלו לצום בשני ובחמישי כפי הנוהג הרווח לצום בשני ובחמישי, כשם שהתעניות שבית דין גוזרים (במשנה הבאה) נערכו בשני ובחמישי.

אוכלין ושותין משחשיכה – רשאים לאכול ולשתות משחשכה. בתעניות אלו רשאים לאכול ולשתות בלילה שלפני התענית, ואין הכרח להתענות בתענית מבעוד יום כצום של יום הכיפורים ותשעה באב, וכצומות החמורים שגוזרים אם עברו שלוש התעניות הראשונות ולא נענו, וכפי שהמשנה מפרטת להלן במשנה ה-ו. בתוספתא ובשני התלמודים (תוס', פ"א ה"ו; ירו', סד רע"ג; בבלי, יב ע"א) מצויה מחלוקת תנאים עד מתי מותר לאכול בלילה. בתוספתא אנו קוראים: "אוכלין ושותין עד שיאור המזרח, דברי רבי, רבי לעזר בי רבי שמעון אומר עד קרית הגבר", וכעין זה בשני התלמודים, אלא שרבו השינויים, במיוחד בתלמוד הבבלי, בשמות החולקים¹²⁵ראו מהדורת מאלטער, עמ' 43; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1069. .

ומותרים – בתעניות אלו, במלאכה [ו]ברחיצה וביסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה – מותרין בדברים הללו אשר אסורים בימי הצומות האחרים. סדר זה של חמשת העינויים נזכר במשניות הבאות ובמשנת יומא (פ"ח מ"א) כלפי יום הכיפורים, ובמקומות אחרים.

י"ז במרחשוון חל בין השליש האחרון של אוקטובר לבין השליש הראשון של נובמבר. בארץ ישראל מתחילות לרדת כמויות קטנות של גשמים בסוף אוקטובר (איור 6), אבל בשנים רבות הוא מאחר עד סוף נובמבר. אם אכן נהג אז הלוח המוכר לנו כיום, הרי שלמעשה תענית גשמים החלה בתחילת העונה עוד לפני שהייתה סיבה ממשית לזעקה.

ממוצעי גשמים בארץ לפי השנתון הסטטיסטי (1990-1961)