משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 4 · משנה 4

כל יום שיש בו הלל – כל יום ששרים את ההלל כשירו של יום (המזמורים קיג-קיח בתהילים). בימי בית שני היו מסיימים את קרבנות התמיד במזמורו של יום, כמפורט בסוף משנת תמיד. בימי מועד שרו כשירו של יום את ההלל²⁵⁶משנה, סוכה פ"ד מ"א ומ"ח; ערכין פ"ב מ"ג; בבלי, שם י ע"א. .

אלא שבימי מועד לא היה מעמד, לא התכנסו לתפילות ולקריאה בתורה. הנוהג לקרוא את ההלל בראש חודש תוך דילוג על שני חצאי פרקים לא היה ידוע כלל בארץ ישראל, לא בימי הבית ולא בימי תנאים ואמוראים, ואינו אלא מנהג בבלי²⁵⁷ראו בהמשך המשנה ובסוגיה בתענית כח ע"ב במעשה רב אשר נזדמן לבבל. . קריאת ההלל בימים שיש בהם מעמד ואשר בהם עוסקת המשנה אינם אלא בימי חנוכה; אף בהם שרו את ההלל במקדש, כפי שיתברר בהמשך המשנה.

אין בו מעמד שחרית – אין אנשי מעמד מתכנסים לתפילת שחרית, לתפילות המיוחדות למעמד ולקריאת התורה. הלל, בין אם הושר בשלמותו ובין אם הושר רק חלק ממזמוריו, נמשך יותר זמן ממזמורו של יום. אנשי המעמד, מסתבר, עמדו על קרבן התמיד עד שנסתיים כולו, ולאחר מכן התכנסו במקום שהתכנסו למעמד של שחרית.

קרבן מוסף – יום שיש בו קרבן מוסף ויש בו מעמד, והוא ראש חודש שאין בו הלל אבל יש בו קרבן מוסף, ואנשי המעמד עומדים על הקרבן אף בקרבן מוסף, ולכן אין בו [מ]נעילה – לא מתקיים המעמד בנעילה. מן הסוגיה בתלמוד הבבלי (כח ע"א-ע"ב) עולה בבירור כי הגמרא פירשה שביום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד של מוסף ולא של מנחה, ואפילו בנעילה אין בו מעמד, ובלשון הגמרא: "דלאו דידיה דחי, דידיה לא כל שכן"²⁵⁸זה שאינו שלו (הוא עצמו) הוא דוחה, שלו (כלומר מוסף) לא כל שכן? . בתלמוד הירושלמי אומר רבי מנא "מפני סעודות ראש חודש" (סח ע"ב). מסתבר שרבי מנא מבקש להסביר למה אין בו מעמד במנחה ואפילו לא בנעילה, בגלל סעודת ראש חודש. במקומות שקידשו את החודש הייתה נערכת סעודת ראש חודש, ולכן בראש חודש אין מעמד מתקיים אלא בשחרית בלבד. סעודת ראש חודש נזכרת, כידוע, במקרא בימי מלכותו של שאול (שמואל א כ לד)²⁵⁹ברם ראו חכם, ראש חודש, עמ' 80-78. .

במשנת ראש השנה נזכר כי "חצר גדולה הייתה בירושלם ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מיתכנסין וסעודות גדולות עושין להם" (פ"ב מ"ה)²⁶⁰וראו פירושנו למשנה שם. . בברייתא הנמצאת רק בירושלמי נמנית "סעודת ראש חדש" בין הדברים שמאחרים ואין מקדימים (ירו', מגילה פ"א ה"ד, ע ע"א). במקורות התנאיים המונים את הדברים שבהם מאחרים, ובברייתא המקבילה שבבבלי, משפט זה חסר, ויש לראות בו תוספת המשקפת את ארץ ישראל האמוראית בלבד (משנה, מגילה פ"א מ"ג; תוס', פ"א ה"ג; בבלי, ה ע"א). דברים רבים נמסרו במסורת הארץ-ישראלית מימיהם של האמוראים על סעודות ראש חודש בחבורות ובבתי הכנסת. בספרות מאוחרת יותר, מראשית התקופה הביזנטית, אנו לומדים כי קידשו על היין בסעודות אלה ונאמרו פיוטים במסגרת בית הוועד, במקום שקידשו בו את החודש, ובחבורות שלא במקום בית הוועד²⁶¹ויקרא רבה, פ"ל, עמ' תרפח; ירו', מועד קטן פ"ג ה"ב, פא ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ב, כו ע"ב; מסכת סופרים, פי"ט ה"ט-ה"י, עמ' 329 ועדויות נוספות בתלמודים, קטעי גניזה ופיוטים, וראו במבוא למסכת ראש השנה. במקבילות שבבבלי לאמרות של האמוראים אין הזכרת סעודת ראש חודש. ראו מרגליות, מועדים, עמ' ריב. בפיוטים ובמשמעותם דן בהרחבה פליישר, בירורים. במאמרו של פליישר נדפסו פיוטים נוספים. .

וקורבן עצים – יום שיש בו קרבן עצים ואין בו מוסף. בספר נחמיה, בפרשת כריתת האמנה וקביעת התחייבות העם להחזקת המקדש, הפילו גורלות "על קרבן העצים... להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י לה). ברור כי הכוונה שהפילו גורלות להביא עצים לפי בתי האבות. הרשימה של בתי האבות ערוכה במשנה הבאה. בראשית ימי בית שני הייתה מטרת התקנה לדאוג להספקת העצים למקדש לשם העלאת אש התמיד על המזבח. בהמשך ימי הבית, כשהעשיר המקדש, לא נזקקו לתרומת העצים של המשפחות אבל המשפחות, צאצאיהם של המשפחות מימי הבית הראשונים, המשיכו להביא את קרבן העצים והיה זה מעין יום טוב שלהם (תוס', פ"ג ה"ה-ה"ו).

העצים הובאו לא רק להעלאת קרבנות ולסידור המערכה, אלא היו אף קרבן בעצמם. העלום על המזבח גם כקרבן, והם היו טעונים מלח ככל קרבן והגשה למזבח (בבלי, מנחות כ ע"ב ועוד). בספרות התלמודית ובספרות היהודית מימי הבית ומלאחר החורבן מרובים הדברים על העצים ועל טיבם²⁶²משנה, תמיד פ"ב מ"ג; צוואת לוי בארמית; צוואת לוי, מהדורת הרטום, עמ' 138-137; ספר מעשי ירמיהו, מהדורת הריס, עמ' 62; ספר היובלים, כ"א יב ואילך; ברית דמשק (דף יא שורה 19-18); משנה, פרה פ"ג מ"ח; לאו, צמחים, ח"ג עמ' 16. . מביאי העצים היו אסורים באותו יום בתענית ובהספד והיו טעונים לינה בירושלים (תוס', ביכורים פ"ב ה"ט; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג). קרבן העצים הובא בעסק גדול, והתעסקו במביאיו כדרך שהתעסקו במביאי ביכורים, "כדרך שמתעסקין בביכורין" (תוס', בכורים פ"ב ה"ט)²⁶³כך יש לקרוא בתוספתא כפי שהעמידנו ליברמן בפירושו, עמ' 850-849. .

מקומו של קרבן העצים בחיי המקדש ובמסורת הספרותית מסביר יפה את ההלכה שביום שהיה קרבן אין בו מנחה – אין בו מעמד במנחה, דברי רבי עקיבה אמר לו בן עזיי – לרבי עקיבא: כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף – ביום שיש בו קרבן מוסף, כלומר בראש חודש.

אין בו מנחה – אין התכנסות לתפילה וקריאה בתורה במנחה, וכל שכן אין התכנסות בזמן מוסף, שהרי עסוקים בעמידתם על קרבן מוסף, אבל מתכנסים לנעילה. בכמה עדי נוסח: "אין בנעילה"²⁶⁴א, מב, גק, ג, מל, מג (ותוקן בידי המגיה). , וקרבן עצים – ביום שהביאו קרבן עצים, אין בו [מנחה] – נמחק בקו והוא טעות, [מ]נעילה – אין בו התכנסות אפילו לנעילה וכל שכן למנחה, שהרי קרבן עצים היה לפני תמיד של בין הערביים, ואם הוא דוחה מעמד של נעילה ודאי שהוא דוחה את המעמד במנחה. יש מהראשונים שמפרשים שקרבן עצים אינו דוחה את המעמד של מנחה (הפירוש המיוחס לרש"י והתוספות), והם מסתמכים על דברי הגמרא (בבלי, כח ע"א) שמוסף הוא מן התורה ודוחה מנחה שהיא מן התורה, אבל קרבן עצים הוא מדברי סופרים ולכן אינו דוחה אלא נעילה שהיא מדברי סופרים²⁶⁵רש"י ותוספות על אתר. .

אולם ההתכנסות למעמד אינה דוחה לא את קרבן מוסף ולא את קרבן מנחה, ולא מפני שזו מן התורה או מדברי סופרים. ההתכנסות למעמד אינה מתקיימת מפני שהם עסוקים בקרבן מוסף או בקרבן מנחה או מפני שהם מתעסקים ונוכחים בהבאת עצים והעלאת העצים על המזבח, ואינם מתפנים מחוסר זמן להתכנסותם כשם שאינם מתכנסים בערב שבת²⁶⁶לעיל, משנה ג. . יתרה מזו, התכנסות אנשי המעמד, כמו קרבן עצים, שניהם מעמדות ציבוריים ואין טעם לקיים טקסים כאלה במקביל, שכן בכך ניטל הודם והדרם.

חזר רבי עקיבה להיות שונה כבן עזיי – חזר רבי עקיבא מדעתו וקיבל את דברי רבי יהושע לפי עדותו של בן עזאי. פירשנו את המשנה לפי נוסח כ"י קופמן, והוא אף הנוסח במשנה שבירושלמי ומשם ואילך בכל ספרי המשניות²⁶⁷ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 126. , אבל במיל, בעדי נוסח אחרים, במסורת גאונים ובראשונים מספר²⁶⁸ראו אפשטיין, שם. כך הנוסח ב- א, גק, ג, מל, כ, מב, כ ואולי גם מג (תוקן על ידי המגיה). : "קרבן מוסף – אין במנחה, קרבן עצים – אין בנעילה דברי רבי עקיבא... קרבן מוסף – אין בנעילה, קרבן עצים אין במנחה וכו' ". הסדר הוא הפוך. בתלמוד הירושלמי למשנתנו: "אית תניי תני ומחלף. רבי [יעקב בר אחא]²⁶⁹כך יש לגרוס בירושלמי. ראו אפשטיין, שם, והערה 6 שם. בשם רבי יסא כמתניתן. אמר רבי [יודן] סימ(ו)ן²⁷⁰ראו שם, הערה 7. : סוכרא דקיסא טרד" (סח ע"ב). הסוגיה מוסרת שיש תנאים ששונים את משנתנו בחילוף ורבי אסי קובע שיש לגרוס כמשנתנו, ולזה מוסיף רבי יודן "סימן" לנוסח המשנה "בריח העץ נועל", כלומר שהסדר או הקשר הוא נעילה של עצים. "סוכרא" פירושו בריח, סכר, סכר של עץ; "טרד" פירושו אף נועל²⁷¹ראו ירו', כתובות פ"ז ה"ו, לא ע"ג: "תרעה טריד סוטה" – כשהדלת נעולה היא סוטה; תרגום ניאופיטי לבראשית מט א: "ומן דאתפח ליה תרעא אטרד מנה" – וכשנפתח לו השער ננעל בפניו. .

הסיום של המשנה אינו קרבן עצים – מנחה, אלא קרבן עצים – נעילה. נוסח משנתנו הוא, אפוא, לפי הירושלמי, כנוסח שהעתקנו מכ"י קופמן. אף התוספתא גרסה את המשנה לפי נוסח זה. התוספתא מוסיפה למשנתנו: "באחד בניסן אין בו מנחה ונעילה משם שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים" (פ"ג ה"ד). א' בניסן, כלומר ראש חודש, יש בו קרבן מוסף ולכן אין בו מעמד במנחה ויש בו הבאת עצים, כמפורט במשנה הבאה, ולכן אין בו מעמד בנעילה. אולם לפני הבבלי היה הנוסח ההפוך, שכן הבבלי שואל: "מאי שנא הלל דדחי דידיה (מעמד של שחרית) ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה (מעמד של מוסף)... לא לידחי אלא דידיה (מעמד של מוסף). אמר ליה איכא רבי יוסי דקאי כוותך דתניא רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד, מעמד דמאי אילימא מעמד דשחרית... אלא דמנחה קרבן עצים דחי אלא לאו דנעילה" (כח ע"ב). דברים אלה נאמרו ללא ספק על פי מסקנת המשנה אחרי שחזר בו רבי עקיבא והורה כרבי יהושע, ונוסחם היה: "קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה". מכאן שתי הנוסחאות במשנה: הנוסח שהעתקנו מכ"י קופמן ונמצא בנוסחאות אחרות, ביניהן גם במשנה שבירושלמי, והגיע עד לדפוסים בימינו – הוא הנוסח שהיה לפני התלמוד הירושלמי ולפני התוספתא. אך הירושלמי מעיד שיש תנאים השונים ומחליפים, והחילוף הוא בהתאם לשיטת הבבלי והנוסחאות הרבות האחרות.

במבוא למסכת שקלים עסקנו בשאלה עד כמה היה זיכרון המקדש חי. במקרה זה נראה שדברי חכמים משקפים זיכרון היסטורי, אבל הזיכרון עומעם ונשכח ובן עזאי משכנע את רבי עקיבא בזכות הטיעון שכך היה רבי יהושע שונה. רבי יהושע היה נוכח באירועים אלו וכיהן כלוי במקדש, וזיכרונו מכריע את הכף. כל יתר הטיעונים ההלכתיים שהועלו הם פרי דיאלקטיקה של חכמים, ומשקפים חשיבה הלכתית מאוחרת יותר ולא זיכרון.