משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 3 · משנה 5

על אלו – על הצרות המפורטות להלן, מתריעים – גוזרים תענית ותוקעים ומריעים בשופרות, בכל מקום – אף במקומות רחוקים, ולא רק בעיר אשר לקתה באותה צרה ובסביבותיה. במקורות התנאיים והאמוראיים אין הגדרה ל"כל מקום" זה, אך מסתבר שהמשנה התכוונה לאזור נרחב בארץ ישראל מתוך החשש שזו "מכה מהלכת", כפי שאמור בהמשך המשנה²²⁹רש"י פירש: "אם יראו באספמיא מתריעים בבבל בבבל מתריעין באספמיא", וראו השגותיו של המאירי, עמ' 82. .

על השידפון – מחלה הבאה על התבואה מחמת רוח קדים²³⁰ראו בראשית מא ו. המשחירה את השיבולים והן אינן מניבות גרעינים²³¹על השידפון ראו נבו, פגעים, עמ' 33-21. , ועל הירקון – ובעקבות ה"שידפון" בא ה"ירקון", הוא המראה הירוק של השיבולים הנוטה לצהוב, הגורם לנביטה מוקדמת של השיבולים לפני הבשלת הגרעינים²³²נבו, פגעים, עמ' 44-33. , ועל הארבה ועל החסיל – המשחיתים את התבואה. החוקרים נחלקו בפירוש המילה "חסיל". יש אומרים שהוא מין ממיני הארבה, וקרוב לומר כדעת האומרים שהוא כינוי לארבה באחת מדרגות התפתחותו²³³ראו פליקס, החי של התנ"ך, עמ' 115; נבו, פגעים, עמ' 125-106. הארבה היה מכה תכופה ובעייתית, אף שכשלעצמו שימש גם כמאכל, אך תועלתו הייתה קטנה בהרבה מנזקיו. ראו עוד עמר, ארבה. . המילה נגזרה מן השורש "חסל", שהרי הוא מחסל את כל ירק השדה. השידפון, הירקון, הארבה והחסיל נזכרים בתפילתו של שלמה: "שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה" (מלכים א ח לז; דברי הימים ב ו כח). בדרך כלל מופיעה במקורות רק הקבוצה של שידפון וירקון, והיא הקבוצה הנזכרת בדברים (כח כב) ובעמוס (ד ט).

ועל חיה רעה – הנראית במקומות יישוב ופוגעת בבני אדם, ועל החרב – גייסות צבא הצרים על יישוב או אף עוברים באיזור ופגיעתם רעה. כך שנינו בתוספתא: "חרב העוברת ממקום למקום, אפילו חרב של שלום, מתריעין עליה, ואין צריך לומר חרב של פורענות"²³⁴תוס', פ"ב ה"י, וכפירושם של שני התלמודים, ירו', סו ע"ד; בבלי, כב ע"א, וראו איכה רבה, פ"א עמ' 19. . חרב של שלום היא אתרעה על פלוגת חיילים העוברת דרך היישוב. לפי החוק הרומי, יחידת צבא העוברת ביישוב זכאית ל"ארנונה" ול"קסניה", כלומר לאספקת מזון טרי ולאספקת לינה לחיילים. בעיני הצבא היו אלו דרישות צנועות למדי, אבל בעיני תושבי הקבע היה זה איום כבד. העול הכלכלי היה קשה, ועוד יותר החשש לשלום הנשים והרכוש. אמנם הצבא הרומי היה שומר חוק, אך השמירה הייתה לעתים סלקטיבית.

על כל אחת מן הצרות שנמנו, מתריעים עליהם – בכל מקום, מפני שהיא מכה מהלכת – צרה שמתפשטת ממקום למקום. המשפט "מפני שהיא מכה מהלכת" מוסב על כל הצרות שנמנו במשנה ולא רק על החרב, הצרה האחרונה שנמנתה במשנה. סדר מניית הצרות הושפע מלשונות המקרא. בספר ויקרא כתוב: "והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבֹר בארצכם" (כו ו), ולפני כן כתוב: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" וגו' (כו ד).