משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 3 · משנה 8

על כל צרה שתבוא על הציבור – כך הנוסח במשניות מטיפוס ארץ-ישראלי ובנוסחאות קדומות אחרות. במשניות שלפנינו: "על כל צרה שלא תבוא", והוא תיקון כדי לא להזכיר צרה שתבוא²⁴⁸מטבע לשון זה נמצא אף בספרי במדבר, פיס' עו, עמ' 71, ואף שם יש נוסחאות שגורסות: שתבא. .

מתריעים עליה – מתענים, מתכנסים לתפילה ותוקעים בשופר כפי הסדר שנשנה בפרקים הקודמים, חוץ מרוב גשמים – מלבד שעה שיורדים בה גשמים רבים אף על פי שמביאים נזקים וקשיים; אין מתריעים עליהם מפני שהגשמים הם ברכה ושפע של טובה, ואין מתריעים על רוב טובה.

מעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים – אין לפנינו תיאור של התכנסות לתפילה בציבור אלא פנייה לאיש חסיד שיתפלל, לא כשליח ציבור במעמד של תפילה וקריאה בתורה אלא כצדיק המתפלל לה' בשביל הציבור. בספרות התנאית והאמוראית מצויות מסורות על חכמים שירדו לפני התיבה והתפללו כשליחי הציבור, מהם שנענו בתפילתם ומהם שלא נענו, ודנו בכך במבוא²⁴⁹ראו ירו', סו ע"ג-ע"ד, ובבלי, כה ע"ב. .

ליד מסורות אלו מצויות מסורות על פניות לחסידים לתפילה להורדת גשמים, אך אלו לעולם אינם מתפללים כשליחי ציבור במסגרת של תפילות ערוכות וסדורות של שמונה עשרה ברכות ותוספת שש ברכות שנתקנו לתעניות בציבור²⁵⁰לעיל פ"ב מ"ב, והמקורות בהערה הקודמת. , אלא מתפללים תפילת יחיד בביתם או ברחוב²⁵¹ראו ירו', פ"א ה"ד, סד ע"ב; בבלי, כג ע"א-ע"ב, וראו במבוא. .

במשנה נאמר כי פנו לחוני המעגל, אך במקבילה של המעשה בתוספתא נאמר: "מעשה בחסיד אחד" (פ"ב הי"ג)²⁵²המעשה בתוספתא כתוב בקצרה, אך אינו סיפור אחר או מסורת אחרת. ראו בנספח. . בהמשך דברי המשנה בא ההסבר לכינוי "המעגל", על שם המעשה שעשה חוני: "עג עוגה... נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מיכן עד שתרחם על בניך", אולם על אף הדברים המפורשים במשנה מצויה מסורת אצל הגאונים שחוני בא "מעיר ששמה מגלו והיא ששרוי בה חוני המעגל"²⁵³ספר היוחסין, עמ' 63, בשם רב צמח גאון. . איננו מכירים כיום יישוב קדום בשם זה.

אם נקבל מסורת זו הרי שדברי המשנה על חוני שעג עוגה הם מעין דרש לשם העיר, כמו שמצינו כלפי נחום איש גמזו. חכם זה היה איש העיר גמזו בשפלת לוד²⁵⁴דברי הימים ב כח יח. ראו קליין, ארץ יהודה, עמ' 158, 189. , אך מסופר עליו שנקרא "נחום איש גמזו" מפני שעל כל מה שבא עליו היה אומר "גם זו לטובה", ומסופר מעשה נסים שאירע לו בביטחונו שגם זו לטובה (בבלי, כא ע"א). שמות חכמים אחרים כיוצא בהם מובאים במקומות נוספים.

אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים – הגשמים לא ירדו או לא ירדו דיים כל החורף, וכבר התקרב מועד הפסח ותושבי ירושלים הכינו תנורי חרס לצלות את קרבנות הפסח והעמידום בחצרות ועל הגגות לייבוש, וכמסקנתו של הירושלמי (סו ע"ד): "הדא אמרה ערב פסחים היה". מעשה עצירת הגשמים ופנייה לחוני מסופר בקדמוניות: "וצדיק אחד חביב אלהים חוניו שמו שהתפלל פעם לאלהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת ואלהים שמע לקולו והמטיר"²⁵⁵סי"ד סעיפים 24-21. . אף יוסיפוס מוסר שהמעשה אירע בימי חג הפסח, בימי מלחמת אריסטובלוס והורקנוס בשנת 64 לפה"ס. במגילת תענית נמסר על שני מעשים של ירידת גשמים בשנת בצורת אשר השאירו את רושמם בקביעת ימי מועד לזכר מעשה ההצלה, האחד: "בתמניה ובתשעה לאדר יום תרועת מטרא"²⁵⁶נעם, תענית, עמ' 47; ליכטנשטיין, עמ' 321 ועמ' 89. . התלמוד הירושלמי מקשר תאריך זה עם המעשה שבמשנה (סו ע"ד). גם הביאור למגילת תענית, בנוסחאותיו השונות, מקשר תאריך זה למעשה חוניו²⁵⁷על הזיקה בין הסיפור על חוני במשנה לסיפור אצל יוספוס עמד לראשונה רבי יהודה ברבי קלונימוס משפירא, בספרו יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' רלט. . המעשה האחר: "בעשרין ביה (בחודש אדר) צמון כל עמא למיטרא ונחת להון"²⁵⁸= בעשרים בו (בחודש אדר) צם העם וירד להם גשם. נעם, תענית, עמ' 48. .

קרבן הפסח נשחט במקדש, אך נצלה ונאכל בכל העיר (משנה, זבחים פ"ה מ"ח). מסורת זו מצטרפת לעדויות האחרות, תלמודיות וחוץ תלמודיות, המעידות כי קרבן הפסח נאכל בכל העיר²⁵⁹ראו ספראי, העליה, עמ' 153-151; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 14-13. . המעשה משקף, אפוא, את ההווי בירושלים ערב חג הפסח, ואת ההכנות לו.

בשביל שלא ימקו – שלא יתמסמסו בגשמים. חוני מובטח שירדו גשמים, כשם שהחסידים האחרים המתפללים על הגשמים בטוחים, או לפחות מניחים, שירדו גשמים²⁶⁰לפי התלמוד הבבלי הם צאצאיו של חוני המעגל: "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי ואתי מיטרא" (=וכשנצטרך העולם לגשמים היו משגרים חכמים אליו וביקש רחמים ובאו גשמים), וכיוצא בו חנן הנחבא, בן בתו של חוני המעגל (כג ע"א-ע"ב). .

התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה – חוני נמצא בירושלים ובסביבת המקדש, כפי שמתברר בהמשך דברי המשנה, אך אינו נכנס למקדש. בסיפור על נקדימון בן גוריון שהתפלל לגשמים ונענה נאמר כי "נכנס לבית המקדש... נתעטף ועמד בתפלה" (בבלי, כ ע"א)²⁶¹הנוסח "במקדש" קיים ברוב כתבי היד וכן במסורות גאונים, כגון בחיבור היפה מהישועה לרב ניסים גאון, באגדות התלמוד ובעין יעקב. ברם, בכ"י של מלטר, בית מדרש, ובכ"י וטיקן 134: "בית הכנסת" בתפילה הראשונה, ו"בית מקדש" בשנייה. אך במקבילה באבות דרבי נתן נאמר שנקדימון נכנס לבית המדרש להתפלל (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ו, עמ' 32). . אך חוני, כחסידים האחרים, פונה לה' במקום שבו הוא נמצא באותה שעה, אם בבית ואם ברחוב²⁶²ירושלמי ובבלי שם. . מכל מקום, חז"ל ממעטים בדרך כלל בתיאור המקדש כמקום לעשיית נסים. כל מקדש בעולם הקדום התהדר ברשימה ארוכה של מעשי נסים שאירעו בו, חולים שנרפאו ואבדות שנמצאו. ממקורות חוץ רבניים אנו שומעים על מעשי רפואה בירושלים, ברם בספרות חז"ל פן זה מוצנע. בנוסף לשני סיפורים אלו, שבהם המקדש ממלא תפקיד משני, מתוארים מעשי נס רק בעוד סיפור אחד או שניים (שמחות פ"ו הי"א-הי"ב, עמ' 136-135). דומה שאין הדבר מעיד על היעדר סיפורי נס שיוחסו למקדש, אלא על דרכם של חכמים. אלו ראו במקדש מקום שמקיימים בו את מצוות הקרבנות, והמעיטו בפן הנסי של המקדש. במבוא ראינו כי זה היה יחסם לכל סיפורי הנסים. חז"ל מציעים את קיום המצוות האישי, מעשי הצדקה ולימוד תורה כדרך יהודית עיקרית. הם מביעים הערצה למעשי נס וחסידות, ולחסידים עצמם, אך בד בבד גם מסתייגים ממנה במקצת, כפי שנראה בהמשך.

ואמר רבונו [של עולם] בניך שמו פניהם עלי שני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מיכן על שתרחם על בניך – חוני המעגל מסביר שהוא מעז להתפלל לפני המקום כי "בניך שמו פניהם עלי", ומנמק את הפנייה אליו בכך ש"אני כבן בית". החסיד הוא בן בית לפני המקום, עבד קרוב לאדוניו. כשרבן יוחנן בן זכאי פונה לרבי חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו החולה, ואשתו שואלתו: "וכי חנינא גדול ממך?", הוא עונה לה: "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך"²⁶³בבלי, ברכות לד ע"ב, והשוו מעין סיפור זה בירו', שם פ"ה ה"ה, ח ע"ד. . אולם, דומה כי לא מצינו בספרותנו פנייה נוספת בלשון נועזת מעין זו של חסיד או של חכם בפנייתו לה'²⁶⁴הנוסח "על שתרחם" הוא יחידאי, אך חילוף בין "עד" ל"על" המצוי במקרא רווח במשנה. .

התחילו הגשמים מנטפים – לרדת טיפות טיפות, אמר – חוני: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחים ומערות – לא התפללתי לטיפות מועטות אלא לגשמים מרובים שיש בהם כדי למלא את הבורות, השיחים והמערות²⁶⁵ראו לעיל, פ"ג מ"ב. .

ירדו בזעף – הגשמים ירדו בסערה, אמר – חוני: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה – גשמים הממלאים את הבורות אך אינם יורדים בזעף, שאלו אינם טובים לעבודת הקרקע ולאילנות.

ירדו כתיקנן עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים – רובו של היישוב הירושלמי התגורר במורד הדרומי-מזרחי של העיר, בעיר התחתונה הנמוכה מהר הבית (איור 28).

שירדו כך התפלל שילכו להם – שייפסקו, אמר להם צאו וראו אם נימחת אבן [ה]טועים – אם הגשמים מרובים עד שימחו וימיסו את אבן הטועים אתפלל על הגשמים שייפסקו. התלמוד הירושלמי מפרש: "אמר להן כשם שאי איפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך אי איפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם" (ירו', סו סע"ד). הירושלמי אף מפרש את טיבה של "אבן הטועים": "כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן וכל מאן דהוה משכח מילה הוה מייבל לה לתמן"²⁶⁶= כל מי שהיה מאבד דבר היה מקבלו משם, וכל מי שהיה מוצא דבר היה מביאו לשם. .

בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא כתוב: "אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. זו היא ששנינו: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען" (כח ע"ב). יש המפרשים "אבן טוען" מלשון אבן של האדם שאיבד דבר וטוען את דבריו, ויש המפרשים מלשון טועים ומחפשים את אבדתם²⁶⁷ראו בפירושו של רבנו חננאל לדף כב ע"א, ובמלאכת שלמה למשנתנו. . אין כל רמז במקורות היכן הייתה אבן טועים זו.

שלח לו שמעון בן שטח – לחוני המעגל, אמר לו צריך אתה לנדות – חייב אתה להינדות, מן הראוי כי יגזרו עליך נידוי, מפני הלשון הבוטה בתפילתך, ואולי גם מתוך הסתייגות מכל הפעולה שריח מגיה נודף ממנה²⁶⁸למעתיקי הדפוסים (המאוחרים) היה קשה הנוסח הבוטה והם תיקנוהו ל- אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי (כך בווילנא, דפ, דו). בנוסח הדפוס המסר עמום; בסופו של דבר אין החסיד ראוי לנידוי. , אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא לאביו – מתפנק לפני ה' אלוהיך, ועושה לו רצונו – הקדוש ברוך הוא מקבל התנהגות זו ונענה לתפילתו. משפט אחרון זה חסר ברוב עדי הנוסח²⁶⁹המשפט נמצא בכ"י קופמן, דפוס וילנא, דפ (דפוס פיזארו), דו (דפוס ונציה), ת (כתב יד תימני). .

ועליך הכתוב אומר (משלי כג כה): ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. בהודעה של שמעון בן שטח לחוני המעגל בא לידי ביטוי יפה ההבדל בין החכמים והממסד של החכמים לבין החסידים. במסורת זו מוצגת המתיחות ביניהם ובה בשעה ההערכה, וניתן לומר אף ההערצה, של החכמים לחסידים. החסיד רואה עצמו קרוב למקום, מעין קרבה אינטימית; הוא רואה עצמו כבן בית, כבן אהוב למקום, בטוח בהיענות לתפילתו ומרשה לעצמו לפנות לקדוש ברוך הוא כבן לאביו. שמעון בן שטח עומד בראש החכמים ונמנה עם חכמי הזוגות (משנה, אבות פ"א מ"ה); הוא רואה בהתנהגות זו התנהגות פסולה וראויה לנידוי, אך מכיר בקרבה של חסידים אלו לאביהם שבשמים ובסלחנות שהמקום נוהג בבנים חביבים אלו²⁷⁰ראו צרפתי, חסידים; הירשמן, מוקדי קדושה; ספראי, חסידים. .

זיהויו של חוני המעגל עם חוניו הנזכר אצל יוסיפוס תואם יפה מבחינת הזמן לשמעון בן שטח; האחרון נזכר במקורות התלמודיים כבן זמנם של ינאי המלך ואשתו המלכה שלומציון, הוריהם של האחים הורקנוס ואריסטובלוס אשר לחמו איש באחיו ובמלחמתם הרגו את חוני.

המעשה שבמשנה והתגובות של חכמים עליו מצטרפים למכלול המעיד על קבוצה זו של חסידים ראשונים. ספראי עסק בחסידים בהרחבה בסדרת מאמרים, ומשנתנו תפסה בהם מקום מרכזי²⁷¹ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות. . נפתח בסקירה קצרה על ה"חסידים".

החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם מעשי נסים וחסידות מיוחדת²⁷²בין הדמויות הבולטות חוני המעגל, חנינא בן דוסא, אבא חלקיה ואחרים. . החסידים פועלים בדומה לאנשי הקודש המוכרים גם בחברה הנוצרית בכלל, ובחברה הנוצרית הכפרית בסוריה בפרט. הם מרפאים חולים, מורידים גשמים ומחלצים את בני העם מצרות שונות. הם נזכרים אמנם בספרות חז"ל, אך עם זאת אין הם חכמים לכל דבר. יש להם הלכות מיוחדות. כך, למשל, במשנת ברכות (פ"ה מ"א, וראו פירושנו לה) מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו נחש כרוך על עקבו, בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים באשר לפיקוח נפש. יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב). לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל²⁷³אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56. , ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי", אם כי עדי נוסח תנייניים השתבשו בכך. נוהגים מיוחדים שלהם מובלטים במקורות²⁷⁴ראו בעיקר ספראי, חסידים; ספראי, חסידים ואנשי מעשה. . חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה, ומשנתנו היא דוגמה לכך²⁷⁵וראו עוד פירושנו לברכות פ"ה מ"ה. . עם זאת, בספרות נמתחת ביקורת על החסידים, והסתייגות מהם וממעשיהם שזורה בהערצה להם ולכוחם. החסידים מתוארים כמי שמקפידים מאוד בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, מרבים בתפילה ודוגלים בעניות כאידאולוגיה. תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים; בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות, ומצד שני עולה דמותם של חכמים מספר המתוארים כחכמים-חסידים, כגון פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית". פנחס בן יאיר מכונה לעתים "רבי" ולעתים בלי תואר זה; דברי ההלכה ממנו מועטים, והוא מופיע כתלמיד בכיר היושב לפני רבי יהודה הנשיא. לעומת זאת רבי יהושע בן לוי מכונה תמיד "רבי" והיה מראשי החכמים בדורו, ולמעשה היה ראש לחכמי הדרום בתקופתו. את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד מזווית מיוחדת. החסידות מהווה נתיב אלטרנטיבי לעבודת ה', נתיב שחכמים העדיפו על פניו את דרכם המבוססת על השתקעות בלימוד תורה וקיום פרטני, נורמטיבי ומדוקדק של מצוות²⁷⁶מרכיב זה מודגש אצל ספראי וספראי, חסידים. . על כן, המסורות על החסידים יש בהן גם ביקורת סמויה. המדיניות הכללית היא לא לפקפק בכוחם של חסידים אלא להדגיש שלימוד תורה הוא תנאי לחסידות, כפי שנדגיש להלן. אנו מציעים לקרוא חלק גדול מאזכורי החסידים כחלק ממגמה זו. עם זאת, ספרות חז"ל משמרת גם ידיעות אוטנטיות ומסורות חסידיות שאין עמהן פולמוס נגדי. זאת אחת העדויות למידה שספרות חז"ל משקפת בה קבוצות שהיוו אופוזיציה מסוימת לדרכם של חכמים ולמנהיגותם.

כל הידיעות, המעשים וההלכות שנשתמרו על אותם החסידים מהווים חלק מספרות חכמים. הגם שניתן לזהות פרקים ממשנת חסידים שנשתקעה לעתים כלשונה בתוך הספרות²⁷⁷ספראי, חסידים. , עדיין אין זה קולם העצמאי של החסידים עצמם בדומה לספרות הסוד, שהדים לה בספרות חז"ל אך גם נמצאו כתביהם של אנשי הסוד עצמם²⁷⁸ראו הנספח למסכת חגיגה. , ואינה דומה ספרות עצמאית לספרות מעובדת על ידי השכבה המתחרה והמנצחת. קשה להבחין במתחים, וקשה עוד יותר לאבחן ולהעריך את מלוא משמעותם החברתית כשבידינו רק הראי הרבני. עם כל זאת, מן החומר שנשתמר ניתן לייחד לקבוצה זו כמה מילות מפתח וכינויים המאפיינים את חבריה. כבר מנינו מתוכם שניים: "חסידים" ו"אנשי מעשה"²⁷⁹ספראי, חסידים ואנשי מעשה. . ביטויים מובהקים אחרים הם "יראי חטא" ו"דרך ארץ". בהקשרים מסוימים אין ספק שאכן אלו ביטויים מאפיינים, דא עקא שהם משמשים גם בעברית של בית המדרש כתכונות חשובות, שלא בהקשר החברתי המובהק של החסידים, ולעתים האבחנה בין שני תחומים אלה קשה או אף בלתי אפשרית, והספק מרובה על הוודאי. שתי מימרות תדגמנה היטב את הבעיה. הראשונה מופיעה בדיון אמוראי בתלמוד הבבלי משמו של רבי שמואל בר נחמני הארץ-ישראלי: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (יומא עב ע"ב), והשנייה מימרתו של רבי הושעיא הארץ-ישראלי: "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגלייא שלו אינו נגר, שקפליות (חנות-אוצר) של תורה ביראת חטא, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" (שמות רבה, מ א). האם במקורן הן חלק עלום ממשנת חסידים התוקפת את עולמם של חכמים, עולם של תורה שאין בו יראת שמים ויראת חטא, או שמא זו קריאה של חכמים לנהוג ביראת שמים ויראת חטא, ואולי השפעה של ספרות חסידים על ספרות החכמים?

ולבסוף, ספק באיזו מידה היוו החסידים קבוצת עילית חברתית בחברה היהודית; כמה מהמקורות מציגים אותם כקבוצה: "צפה הקדוש ברוך והראהו (למשה) דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה" (תנא דבי אליהו זוטא, ו, עמ' 183); הרשימה כוללת למעשה חלק מקבוצות המנהיגות הדתית, והחסידים הם אחת הקבוצות הללו.

מאחר שהחסידים כבר זוהו כקבוצה מוגדרת בעלת השפעה בציבוריות היהודית בסוף ימי הבית אין עניין לחזור ולהעלות את כל הקווים המאפיינים אותם, ונסתפק בסיכומם של הקווים החשובים למסגרת הדיון שלנו. חסידים מדגישים במשנתם את דרך הארץ, הווה אומר התייחסות לצורכי החברה ודאגה לנזקקים²⁸⁰כגון תוס', פאה פ"ג ה"ח; אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, עמ' 17-16; בבלי, ברכות יח ע"ב; ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד ועוד; ספראי, משנת חסידים, עמ' 526-523; ספראי וספראי, משנת חסידים. . משנתם החברתית עומדת ללא ספק בניגוד מודע למשנת החכמים שחרטה על דגלה את קידומה של התורה ותלמודה. אין לנו מדברי חסידים דברי תלמוד והלכה אלא נוהגי חסידות, משנה מוסרית ומעשי מרפא ומסירות נפש.

תלמוד תורה תופס בעולמם מקום משני, אם כי איננו שומעים על הסתייגות מפורשת מלימוד תורה. בכמה מעשים חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה, אבות פ"ב מ"ה). מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת הבא כהרחבה למשנת אבות: "ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (מי שלא שימש חכמים חייב מיתה). "מעשה (באחד כהן) [בכהן אחד] חסיד ברמת בני ענת, והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים. וכיון שהגיעה עונתה של סעודה אמר לאשתו הביאי טיפה של שמן לתוך הגריסין. הלכה ונטלה את הפך מתוך הכירה. אמר לו (רבי יהושע) רבי! וכי הכירה טהורה היא. אמר לו (החסיד) וכי יש כירה טמאה ותנור טמא. אמר לו והרי הוא אומר תנור וכירים יותץ טמאים הם (ויקרא יא לה) הא שיש תנור טמא וכירים טמאים... אמר (החסיד לרבי יהושע) רבי! כך הייתי נוהג כל ימי. אמר לו אם כך היית נוהג כל ימיך לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן. אמרו חכמים ודלא שמש חכימייא קטלא חייב"²⁸¹אבות דרבי נתן, נו"ב עמ' 57-56. כן יוצא ממימרה אחרת המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי: "עם הארץ אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן ארור הוא לאלוהי ישראל" (פרקי רבינו הקדוש, מהדורת שענבלום, כא ע"א). בתחילת הסיפור שצוטט פונה רבי יהושע לחסיד בפניית הכבוד השמורה למורה: "רבי!", והחסיד פונה אליו ללא תואר כבוד. בסוף "השיעור", כאשר מתבררת בורותו של החסיד, הלשון מתהפכת. החסיד פונה לחכם בתואר "רבי", והחכם פונה אליו ללא תואר כבוד. דרך אגב החסיד טעה, אך טעותו אינה כה חמורה. אם התנור או הכירה מחוברים ממש לקרקע אין הם מקבלים טומאה. ספראי, חסידים, אסף סדרת עדויות המעידות על אי ההקפדה של החסידים במצוות, ועל אי ידיעתם את החומרות והקולות שהתחדשו בבית המדרש. . ביטויים אלו של חכמים מוכיחים שהחסידים לא היו אנשי תורה מובהקים. הם הקפידו על שמירת הלכות, ואף החמירו בחלק מהן יותר מכפי שחכמים תבעו, אך הם מואשמים בכך שאינם חובשי הספסלים של בית המדרש (איור 29).

אחד מן המאפיינים המובהקים של עולם החכמים במאות הראשונות הוא טיפוחן של הלכות טומאה וטהרה. מסיפורי החסידים מתברר שהחסידים, אם כי לא רק הם, לא היו שותפים מלאים לפעילות זו של חכמים²⁸²כך יוצא גם מהמעשה בחסיד מרמת בני ענת, וממעשים נוספים. . יתר על כן, הסתייגותם מהלכות מתחדשות של טומאה וטהרה מהווה מאיץ למעורבותם בין חלכאים ונדכאים, שכן המקפיד בטהרה חייב להיזהר במגעו עם כל ארחי פרחי, ואילו החסידים נמצאים מטפלים בכל נצרך, עני וחולה. הימנעותם מדיני טומאה וטהרה מהווה גורם במעמדם המוכר כעושי נסים וכמתפללים בעלי שאר רוח בציבוריות העממית²⁸³ראו המשנה האחרונה בפרק. .

חסידים מתירים לעצמם שלא לקבל את ההלכה בדבר פיקוח נפש. הם מסתכנים לשם קיום מצווה וסומכים על הנס. הראיות הברורות לכך יובאו להלן בפירוש משנתנו. במסגרת זו הם גם מחמירים ואוסרים על קיום יחסי משפחה בשבת, משום שיש בכך חשש פציעה, או מתוך רצון להתקדש בשבת²⁸⁴על כך בהרחבת מה ראו במבוא למסכת שבת. .

המרכיב האחרון שנציין הוא אופייה המיוחד של התפילה החסידית. בספרות חכמים כמה וכמה עדויות על מעורבותם של חסידים בתפילה ותפילתם החריגה. בידוע שבית הכנסת וסדרי התפילה מהווים נושא בעל חשיבות בעולמם של חכמים והם מעורבים בהלכות בית כנסת ותפילה, אבל במקביל גם נוהגי התפילה של חסידים משמשים מקור השראה לנוהגי תפילה לכלל הציבור, כפי שראינו וכפי שנראה במשנתנו²⁸⁵ראו גם להלן, מ"ה, וראו פיתוח הדברים בתנחומא בובר, וירא ט, עמ' 91-90; מדרש תהילים, קח א, עמ' 463; ילקוט מכירי, תהילים קח א, עמ' 176. . המאפיין המובהק של חסידים בתפילתם הוא ההתעלות המופלאה בתפילה, והתחושה שתפילתם בוקעת שערי שמים ומשיגה את מטרותיה בדרך ישירה ובלתי אמצעית. תחושה זו יש למתפלל החסידי (משנה, ברכות פ"ה מ"ה), אך מבחינה חברתית חשובה יותר העובדה שהציבור מכיר בכוחם המופלא להתפלל ולהיענות מידית. ההתעלות בתפילה נושאת בכנפיה את עדיפותו של החסיד על פני החכם בשעת משבר ומצוקה. כך כשכלו כל הקיצים, וכל הלכות תענית המקובלות על החכמים והציבור לא עזרו, פונה הציבור לחוני המעגל שיתפלל על עצירת גשמים.

אנו מכירים דמויות חסידיות אחדות, רובן מסוף ימי בית שני, כגון חוני המעגל וחנינא בן דוסא. מאוחר יותר אנו מוצאים חכמים שהם גם חסידים כרבי יהושע בן לוי, וחסידים הקרובים לחכמים כגון פנחס בן יאיר. בהמשך ימי התנאים ובתקופת האמוראים מתמעטות העדויות על חסידים ונראה שהתופעה דעכה, או שלפחות הם נדחקו לשוליים וחז"ל התעלמו מהם. אולי מותר לנסח ולומר שהם השתקעו בתוך עולמם של חכמים וחדלו להיות קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים.