משנת ארץ ישראל על משנה תענית · פרק 4 · משנה 1

באופיו של הפרק עסקנו מעט בהקדמה לפרק ב.

ההלכות בפרק האחרון של משנת תענית משלימות את ההלכות הנוהגות בתעניות שגוזרים על הציבור. המשנה מונה את ההלכות המשותפות לתעניות אלו, לתעניות הקבע כתשעה באב ויום הכיפורים ולמעמדות שבמקדש, אשר אף אנשיהם התענו רוב ימות השבוע.

בשלושה פרקים [בשנה] הכהנים נושאים את כפיהם – מברכים את העם בסיום התפילה בנשיאת כפיים. המשנה מכנה לעולם את מעמד ברכת הכוהנים בשם "נשיאת כפים", "נושא את כפיו", "ישא את כפיו" (ברכות פ"ה מ"ד, מגילה פ"ד מ"ז ועוד). רק כשהיא דנה בברכה עצמה המשנה נוקטת בלשון "ברכת כהנים" (ראש השנה פ"ד מ"ה). "עליה לדוכן" כציון ל"נשיאת כפים" או ל"ברכת כהנים" היא רק בתלמוד הבבלי, ואינה נזכרת בספרות הארץ-ישראלית²⁰⁹ספראי, דוכן. .

ארבע פעמים [ביום] – והן: בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת השערים – בתפילה הנוספת שמתפללים בסופו של היום בעת נעילת השערים. בספרות התנאית והאמוראית השם "נעילה" מציין את התפילה הנערכת במועד נעילת השערים²¹⁰האמוראים בתלמוד הירושלמי למשנתנו (סז ע"ג) ובברכות (פ"ד ה"א, ז ע"ג) חלוקים במשמעות הציון "נעילת שערים": "רב אמר בנעילת שערי שמים רבי יוחנן אמר בנעילת שערי היכל". מן התוספתא וממקורות נוספים נראה כי ראשיתו של הכינוי הוא מן העבודה במקדש בשעת נעילת שערי ההיכל, ובתקופה מאוחרת יותר נתפרש לשער השמים. ראו דיונו של גינצבורג, פירושים ח"א, עמ' 90-67. , ומונח זה מושאל ומושפע ממשנתנו. מן הראוי להדגיש שנעילת השערים הייתה טקס חשוב במקדש, כמו גם במקדשי בבל²¹¹סדרי הטקסים במקדשי בבל דומים במידת מה לטקסי המקדש, ראו המבוא למסכת שקלים. לטקס סגירת השערים ראו לינסן, טקסים, עמ' 39-36. . משנת שקלים מונה את הממונה על נעילת השערים בתור אחד מחשובי הפקידים במקדש (פ"ה מ"א). נעילת השערים אינה מתוארת במפורט, אך פתיחת השערים בכל בוקר מתוארת: "נטל את המפתח ופתח את הפשפש", ובהמשך תיאור פתיחת יתר השערים (משנה, מידות פ"ד מ"ב). סגירת השערים מתוארת בקצרה, ואנו שומעים עליה רק כבדרך אגב. במשנה מתואר מעמד הסיום של סגירת השערים, הטמנת המפתח בבור מיוחד שהיה מכוסה בטבלת אבן ועליה היה הכוהן ישן (שם מ"ט). המרכיב הטקסי של המעמד מודגש על ידי שלוש התקיעות לפתיחת השערים (משנה, סוכה פ"ה מ"ה; תוס', פ"ד ה"ד). מאוחר יותר חכמים ממליצים על תפילה בעת נעילת השערים (תוס', ברכות פ"ג ה"ב), ומכאן שבעיניהם נחשבה נעילת השערים לעת רצון מיוחדת (משנה, מגילה פ"ד מ"א ומ"ד). נעילת השערים הייתה, אפוא, מעמד ציבורי חשוב ומרכיב קבוע בסדרי העבודה.

ואלו הם שלושת הפרקים: בתעניות – של ציבור, ובמעמדות – בתפילות של אנשי המעמד כמבואר ומפורט במשנה הבאה, וביום הכיפורים. התלמוד הבבלי שואל: "תעניות ומעמדות מי איכא מוסף?" (כו ע"ב), ופירוש השאלה הוא: האם בתעניות בבבל יש מוסף? כלומר: האם תעניות הציבור בבבל יש להן מעמד של תענית ציבור, והאם יש מעמדות בבבל²¹²יש מהראשונים שלא גרסו במשנה אלא "ובמעמדות", והשאלה של הבבלי הייתה רק: וכי יש מוסף בתענית? שהרי תפילת מוסף של המעמדות נזכרת במשנה ג בפרקנו. כך בפירוש רבנו חננאל, בתשובות הר"י אבן מיגאש (סימן מח) ובשבלי הלקט (סימן שכ, קמט ע"א), ובעקבותיו בעל תניא רבתי. בעל הכסף משנה להלכות כלי המקדש (פ"ו ה"ד) שיער כי הרמב"ם לא גרס "ובמעמדות". ? השאלה עצמה חשובה, אך לא לפירוש המשנה העוסקת בארץ ישראל²¹³לשאלת התעניות בבבל ראו במבוא. . אשר לתפילת מוסף – התלמוד מסביר בדרך של "חיסורי מחסרא": בשלושה פרקים בשנה הכוהנים נושאים את כפיהם כל אימת שהם מתפללים, כלומר בשחרית, במנחה ובנעילה, ויש מהם אף ארבע פעמים ביום – בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה, והוא ביום הכיפורים. בלשון אחר: "ארבע פעמים ביום" אינו מוסב אלא על יום הכיפורים. "חסורי מיחסרא" הוא פירוש, וכפי שציין חכם גדול אחד: "פירוש ואם דחוק"²¹⁴אפשטיין, מבוא, עמ' 633. .

בירושלמי הסיקו מן המשנה: "את שמע מינה תלת את שמע מינה שמתענין במעמדות ושמתפללים ארבע" (סז ע"ב), ובהמשך הפרק, במשנה ג, בתיאור מעשיהם של אנשי המעמדות וקריאתם בתורה, נאמר: "בשחרית ובמוסף ובמנחה ניכנסין וקורין על פיהן" וכו', הרי שיש תפילת מוסף במעמדות²¹⁵וכמו שהעיר הרמב"ם בפירושו למשנה. .

לגבי תעניות שנינו במפורש בתוספתא: "תענית צבור כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום" (פ"ב ה"ד). פשוטה של המשנה הוא שבשלושה פרקים בשנה, בתעניות ציבור, במעמדות וביום הכיפורים היו מתפללים ארבע תפילות ביום. גם בתעניות הייתה תפילת מוסף, בין אם נוספו אותן שש ברכות הנזכרות במשנה (פ"ב מ"ב) אף בשחרית ובין אם רק במוסף. תפילת מוסף הייתה אף במעמדות, והרי אף במעמדות הוסיפו תפילות נוספות (ירו', סח ע"ב; בבלי, כז ע"ב).

בסיום כל ארבע התפילות הכוהנים נושאים כפיהם. התלמוד הבבלי חלק על התלמוד הירושלמי ולדעתו אין כל תפילת מוסף בתענית ציבור, ופירש בדרך שפירש את משנתנו²¹⁶עמדו על כך חכמים בדורות שלפנינו, והסכימו עמם חכמים בדורותינו. ראו בדברי בעל קרן אורה לדף כו ע"ב; הר"ן (סג סע"ג); פינליש, דרכה של תורה, סימן לח (עמ' 41); אפשטיין, שם; אלבק, פירוש, בהערותיו (עמ' 495). .

במשנתנו נשנתה ההלכה בסתם, אבל בתוספתא, בתחילת פרק ג, שנינו: "בשלשה פרקים כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום, בשחר בחצות במנחה ובנעילה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות [כפים]²¹⁷כך כנכון בכ"י ערפורט ולונדון. שנאמר: 'לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו' (דברים יח ה) – מקיש בניו לו מה הוא מעומד ונשיאות כפים בבקר, אף בניו מעומד ונשיאות כפים בבקר". ברייתא זו מצויה בירושלמי (סז ע"ב) בלשון קצרה. בבבלי נאמר שדעת חכמים זו היא דעתו של רבי יהודה, ואף נמסרה דעתו של רבי יוסי שבנעילה יש נשיאת כפיים (כו ע"ב).

בתורה נזכרה נשיאת כפיים רק בסיומה של עבודת הקרבנות (ויקרא ט כב), ומן המקדש עברה נשיאת הכפיים לבית הכנסת בסיום התפילה, ומשום כך רבי יהודה קובע שאין נשיאת כפיים אלא בשעה שנושאים כפיים במקדש. במקדש נשאו כפיים רק בשחרית ובמוסף, ולא הייתה נשיאת כפיים בקרבן של בין הערביים²¹⁸ראו לשון התוספתא שהבאנו והסוגיות בשני התלמודים. .

הסיבה ההלכתית לכך שנשיאת הכפיים, שהיא אחת מעבודות המקדש, איננה מתקיימת במנחה היא החשש שמא הכוהן שתה יין, או יתבייש ששתה ויישא כפיו אף ששתה יין. משום כך בתענית, שבה אין הכוהנים שותים יין, יש נשיאת כפיים אף במנחה ובנעילה, והחכמים שהתנגדו לנשיאת כפיים במנחה חששו שמא יטעו הרואים וישאו כפיים אף במנחה של כל ימות השנה (בבלי, כב ע"ב). אפשר שלסיבה ההלכתית קדמה סיבה אחרת. ביום רגיל הייתה נשיאת הכפיים חלק מתפילת הבוקר, אבל תפילת מנחה לא כללה נשיאת כפיים, ובתעניות רצו להדגיש את ייחודו של היום. למערכת הכללים במקדש היו סיבות הלכתיות וטקסיות מקבילות, וקשה להכריע מה קדם למה.

מן המקורות קשה גם להכריע האם נשיאת כפיים עברה מבית המקדש לבית הכנסת עוד בימי הבית או רק לאחר חורבן הבית, עם עיצובה של עבודת ה' בבית הכנסת. בתלמוד הבבלי נאמר: "אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי" (ראש השנה לא ע"ב; סוטה מ ע"א), ואין להכריע האם לפי מסורת זו הייתה נשיאת כפיים נהוגה גם לפני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי ותקנתנו לא הייתה אלא שלא יעלו נעולי סנדלים, ממש כנהוג בעבודת המקדש, או שמא הוא שתיקן שיעלו לדוכן ועלייתם לדוכן לא תהא בסנדלים²¹⁹ראו עוד ספראי, בימי הבית, עמ' 37-33. לכניסה לבית הכנסת נעולי נעליים ראו פירושנו למגילה פ"ד מ"ח. . מכל מקום, למסורת זו אין מקבילות תנאיות.