לחם שמים על משנה אהלות · פרק 7 · משנה 5

יצא הראשון מת והשני חי טהור מטומאת מת. והקשה ראב"ד א"א זה שהרי האשה טמאה כו' וככ"מ הב"ע כשהקיפו הרחם בפשוטי כ"ע כו'.

הא ודאי חוכא כההיא דפג"ה כיוצא בזו. משום יגדיל תורה. אורחא דתלמודא הוא. אבל לפרושי מתניתין כה"ג לא אשכחנא. וליכא דסא"ד. בדכוותה אשכחן. איכפל תנא לאשמועין ננס. ושאר שינויי דחיקי. כדאיתא פ"ק דשבת. הכא נמי סתמא תנן. ומאי פסקה. ונחזי אנן לכי דייקינן. גברא קחזינן קושיא לא קחזינן. ולא צריכינן לסתמא דחיקא. אלא ודאי סתמא בהווה ובנוהג שבעולם דבר התנא. אפ"ה לק"מ. לפי דרך המקשה לילד. החיה מטפלת בה. לעזור לולד ולהוציאו בידיה אם מת. שאין לו כח לצאת מעצמו. והכא במאי עסקינן. כשיצא ע"י החיה. שלקחתו בין אצבעותיה והוציאתו. באופן שלא נגע באמו בצאתו החוצה. אלא בחיה לבדה. נמצאת אמו לא נטמאה אלא טומאת ערב. מחמת שנגעה בחיה. וכשיצא אחריו השני חי. סתמא דמילתא אינו צריך לעזר החיה להוציאו כנ"ל. הלכך כה"ג טהור הוא לגמרי מטומאת מת (כשלא נגעה בו החיה) ולא צריך הזאה כדתנן התם שהאדם שנים. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני.

בשפיר אחד כו' וטעמא כו' ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ע"כ תי"ט איברא הכי הוא. אבל מיהא טעמא בעי. ואמאי תלי לה באוירא. ולדידי פשיטא לי. דאית ליה לשפיר דין יד ושומר. דטמא ומטמא.