משנה חולין · פרק 9

העור והרוטב והקיפה. והאלל. והעצמות. והגידין. והקרנים. והטלפים. מצטרפין לטמא טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות. כיוצא בו. השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת. מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. עד שתמות. או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות. רבי יהודה אומר האלל המכונס. אם יש בו כזית במקום אחד. חייב עליו:

אלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם. ועור חזיר של ישוב. רבי יוסי אומר. אף עור חזיר הבר. ועור חטוטרת של גמל הרכה. ועור הראש של עגל הרך. ועור הפרסות. ועור בית הבושת. ועור השליל. ועור שתחת האליה. ועור האנקה והכח. והלטאה. והחומט. רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין. חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות:

המפשיט בבהמה ובחיה. בטהורה ובטמאה. בדקה ובגסה. לשטיח כדי אחיזה. ולחמת עד שיפשיט את החזה. המרגיל כולו חבור לטומאה. ליטמא ולטמא. עור שעל הצואר. ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור. וחכמים אומרים חבור. עד שיפשיט את כולו:

עור שיש עליו כזית בשר. הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו. טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר. לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא. בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן. שהוא טמא. ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור. מפני שהעור מבטלן:

קולית המת וקולית המוקדשים. הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים. טמא. קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהן. סתומים טהורים. נקובים כל שהוא מטמא במגע. מנין שאף במשא. תלמוד לומר הנוגע והנושא. את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא:

ביצת השרץ המרוקמת טהורה. ניקבה כל שהוא טמאה. עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. הנוגע בבשר. טמא. באדמה. טהור. רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר. טמא:

האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן. וצריכין הכשר. נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר לא הוכשרו. מתה הבהמה. הבשר צריך הכשר. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר נבלה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר:

האבר והבשר המדולדלין באדם. טהורין. מת האדם. הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר מן המת. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר: